פורסם ב-2002
כשהגשם ירד, תטפטף אלי לאט לאט מלמעלה,
אוחז במיטריה השחורה שלך כמו בציור של מגריט,
אולי תבוא כמו מרי פופינס.
אביט ממרחק על הרגע בו רגליך יגעו בקלילות בקרקע
ואתה תקפל בשקט את המטריה שלך.
יש לך זמן, הטיפות מתקתקות מונוטונית. עבורך, השעון כבר עצר.
אתה כהרגלך תקפיד בכל תנועה, תישר את החליפה ובהילוך איטי תבוא לקראתי.
יש לך קצב משלך, אפילו עכשיו.
לא השתנית,
זה רק הקצב שלי שהשתנה.
אתה קרב, ואני הולכת וקטנה וכל מחוגי הזמן שלי נעים בהיפוך.
ממתינה ליד הגדולה שלך שתאחז בשלי והגשם ממוסס אותך.
טיפה אחר טיפה, אנחנו זולגים
כשידי המגששת מחפשת אחיזה בידית המטריה שהותרת.