שנת 2009, סיפור משולב בתמונות.
מלינק´ה, את צריכה לדעת את כל מה שעברנו, הגיע הזמן שנספר לך.
שעה לפני שהיה חוזר מעיסוקיו שבחוץ, היינו ממהרות וחוזרות, אישה אישה למקומה, ממתינות.
איך הגענו למצב הזה? אוהו זה סיפור ארוך, את עוד תשמעי הכל מלי. נכון מרתה?
זו הייתה מינה שהעלתה את הרעיון. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.
למינה תמיד היו רעיונות, ככה זה כשאת עומדת כל היום בפינת הסלון מוכנה להדלק.
מרתה, תורידי רגע את המיניאטורה של מינה מהמדף העליון, תראי למלי.
מרתה הסירה בזהירות את מינה מהמדף, לחצה קלות על השדיים של מינה, ומינה הכבויה זהרה באור פנימי.
את שומעת מלינק´ה, באותו ערב גורלי עמדנו דרוכות עוד יותר מהרגיל, מחכות שהוא יגיע.
אני פשקתי רחב רחב את הרגליים, וישבתי זקופה, הכי זקופה שאפשר.
בבוקר כשיצא, חידשתי את הבלונד וגיהצתי היטב את המבט ההוא שלי. ידעתי שעלי הוא ישב ראשונה ברגע שיחלוץ את נעליו.
מרסל ומוניקה, התאמנו על הפירואטים. הן שייפו תנועות חינניות וקדו קידות, תוך כדי חזרה על משפטי המפתח,”עוד תה אדוני?”, “איזה קפה בבקשה?” ,”שתה אדוני, כדי לפניך.”
תזהרי בובהל´ה מלינק´ה, לא כדאי לגעת, הן מאד עדינות ושבירות, הזהירה מרתה.
ומרתה, מרתה שלנו, ננעלה. היא הייתה חייבת לשמור על פוקר פייס (נמרחה עוד בבוקר בפוליטורה, מכף רגל עד ראש) והמתינה סבלנית בקצה חדר השינה, פניה חתומות.
בשבע בערב בדיוק, (אני זוכרת שמארי קראה “קוקו” שבע פעמים), מולי נפתחה, והוא נכנס. תלה כהרגלו את המעיל , הכובע והמקל על האף של מרגלית,נתן בחדרים מבט קפדני, סקר אותנו בעיניים מזרות אימה, כמפקד הבוחן את הכיתה שלו במסדר. לא זזתי. בקושי נשמתי. כמובן שהוא התישב עלי בכל כובד משקלו, מסנן, היום את נוחה מתמיד.
הנהנתי. בליבי עניתי, זו הפעם האחרונה שלך, מניאק, הפעם האחרונה.
כשהוא נכנס למקלחת עטוף במלכה, העפנו מבט חפוז זו בזו. הלב שלי דפק, ידעתי שהרגע הגדול שלנו קרב.
תספרי מרתה, ספרי למלי מה הרגשת. לא הרגשת? נו בטח, בזה היינו אלופות. מרתה היתה חייבת להיות מאוד מרוכזת, יותר מכרגיל, מלינק´ה. אסור היה לה להתבלבל, לא הפעם,בשום פנים ואופן.
את המכה שמרתה חטפה כשהמגרה לא נפתחה, שמענו עד החדר השני. אבל מרתה הייתה אז חתיכת שידה יציבה,שדה של שידה. מממאמממאמק הוא קילל.
ידענו שמרתה היא החזקה שביננו. בהתאם לתכנית, היא התעקשה ואחזה את המגרה בכל הכוח. והוא,היכה, בעט וצרח, חכי אני אפרק לך ת´צורה.
ללא התראה מוקדמת ובלי להניד עפעף, מרתה שלנו שחררה לפתע את אחיזתה. המגרה נפתחה באחת. את החבטה שמענו עד החדר השני.
בתזונה מרתה, על זה תשלמי ביוקר הוא סינן והכניס את ידו בעצבים לתוך המגרה העליונה. ידענו שיחפש את זוג התחתונים, מיני ומוסקוביץ ( ששמה הפרטי היה, מקסי). אך מיני ומקסי, כמתוכנן, קיפלו את עצמן ובעוד מועד והסתתרו עמוק, אי שם בבטן המגרה של מרתה.
והוא בעט ברגלים של מרתה בעצבים.מרתה שלנו, יש לציין, לא הוציאה הגה.
בעודו בועט וידו תחובה עמוק במגרה, פערה לפתע מרתה את כל מגירותיה, ונעצה בו את שיני הטרף, מערכת כפולה, שהסתירה שנים. היא החלה ללעוס אותו לאט, כשהיא שואבת אותו לקרבה חלק חלק ממנו, בשמחה. מרתה טרפה אותו חי בעודה ממלמלת, משה מניאק! משה מניאק!. כשהגיעה לעכוזו השמן הוסיפה תוך כדי בליסה עליזה, ממחר דיאטה!
הצעקות שלו, והקללות שלה, היו האות שאפשר לברוח.
ככה השתחררנו משם מלינק´ה, זו ההיסטוריה של הדודות שלך ושל החברות שלנו.
בנתיים בובל´ה, כולן כבר גמרו, הלכו לעולמן. ככה זה , בסוף נשברים.
כאן, במוזיאון לנשים קטנות, נשארנו רק מרתה ואני כדי לשמור על האוסף המוקטן שלנו.
היום, זורקים, מחליפים, בלי חשבון קונים חדש, אין סנטימנטים. כששתינו נגמור מלינק´ה, כל האוסף הנדיר הזה, יעבור אליך.
תראי את הקטנה מרתה, היא לא מאמינה לנו.
מלינק´ה, מי לימד אותך ככה? תסגרי את הריצ´רץ , לא יפה לעמוד עם הפה פתוח, יבוא גנב יקח לך את כל מה שיש לך בפנים.
תיק כמוך היתה כבר מזמן צריכה לדעת לשמור את האישה שלה סגורה.
לא ככה מרתה?
***מרתה ואני , “המוזולאום לנשים קטנות”, טקס הענקת פרס נשות השנה 1963
העבודות: Dominic Rouse
למעט התמונה האחרונה, שנלקחה מאלבום תמונות משפחתי שמצאתי ברשת.