בין חמש לשבע, עד מאה ועשרים

פורסם ב-21/8/2002

היום יום הולדת לאבא שלי, לו היה בחיים היה היום בן
82.
גם לאבא שלך יש היום יום הולדת, הוא בן 90 וחי.

אני עומדת במטבח מול השיש, מלטפת נתח גדול של סינטה
עסיסית
הידיים מלאות שמן זית, גרגרי חרדל ופלפל שחור.
אני אכין את האוכל למסיבת יום ההולדת של אבא שלך לאט
לאט.
יש לי כמה ימים להכנות, ועשיו אני מתחילה.
כבר פחות חם, השעה חמש, אני לבד בבית. זמן טוב
לבישול מחשבות.

אריק קלפטון שר ברקע, אני מתנועעת לקצב של הגיטרה
שלו עוטפת טוב טוב את הבשר בתבלינים.

Look into my father’s eyes”
“my father’s eyes;
הוא שר.

אני מתרכזת בזכרון התמונה ההיא של הסבא שלך, זו
שהייתה תלויה אצל אבא שלך בחדר השינה, בדירה שמאחורי
הבימה. העיניים שלו, של הסבא שלך, כחולות. עיניים
חזרות כמו שלך.
כמו של אבא שלך, כמו של כולכם, משפחה שמביאה רק
גברים לעולם.
יש לו לאבא שלך מבט קפדני, חזק, בוטח, קר וחכם.
אצלך נתכסה המבט גם בחיוך החם של אמא שלך.
לאבא שלי היו עיניים חומות חמות וצוחקות.
אותו יום הולדת, אבא שלי, אבא שלך, מאה שנים פחות
עשר.

אבל היום אני כולי באבא שלך, שהוא גם קצת האבא שלי
העשרים השנה האחרונות.

לבבות ארטישוק נשלקים במים הרותחים.
העוף מוכן, (בישלתי אותו טוב טוב, מכובס כמו שאבא שלך
אוהב).
מפרקת את העור והעצמות, מכינה מהעוף סלט.
וריאציה על נושא העוף המכובס.

כל יום בשעה שתיים בדיוק של שעון, היה אבא שלך חוזר
מהעבודה. (ככה חמישים שנה). מטפס שלוש קומות עם התיק
והסלים. או קורא לך מלמטה לבוא לעזור לו.
אתה בן הזקונים שלו, יקירו אפרים.

בית לב תל אביבי טיפוסי, דירה בדמי מפתח, בית
ילדותך. שני חדרים גדולים, הול, מטבח קטן וגזוסטרא
עם אוויר.
יום יום היה עושה את הדרך מהעבודה ברגל, לאכול את
מנת העוף המכובס, המרק, הפירה, או ביום מיוחד, היו
מונחות על צלחתו פתיתים.
עיתון “דבר” ו”על המשמר” חיכו לו תמיד עוד מהבוקר,
בלווית הטרנזיסטור שתמיד ניגן הרקע.
אצלנו בבית אסור היה לקרוא עיתון בזמן שאוכלים. (ואת
האמת, אני שונאת את זה שאתה עושה זאת מולי).
לקינוח, הייתה אמא שלך מגישה לו קומפוט עם סכרין
שקנתה בקופת חולים.
האוכל היה דל סוכר, ותמיד דל מלח. ככה אמרה
הדיאטנית, וגם הדוקטור רוזה הכט,
עם אישה חולת לב וסוכרת, אוכלים במידה, ובהקפדה.
סגפנות מצטנעת, זה היה בית הגידול שלך.

עוף טרי מבושל במים וירקות,
חרדל דיז’ון
לימון
מיונז איכותי
מלפפון חמוץ
שמיר,
עירית קצוצה,
ולבבות ארטישוק.

חדשות השעה שש.

הוא יכול היה להיות חבר כנסת, בחר בעסקנות המפלגתית,
בסלון הקטן שהיה גם חדר השינה, ישבו יעקב חזן, מאיר
יערי והחברים.
ההפגנות הגדולות נרקמו שם בסלון הקטן.
המפלגה הייתה חשובה ממשפחה.
ילד קטן בן שנה וחצי יכול להשאר לבד בלילה עם אחיו
הגדול ממנו בחמש שנים,
אסור לבכות, אבא ואמא הולכים לישיבה חשובה בסניף.
אז ישנת, כי ידעת שאיש לא יבוא.

הוא אהב אותה, את אמא שלך, היא אשתו השלישית.
הראשונה נקראה פיקציה. (ככה הגניבו נשים לארץ בנישואים פיקטיביים).
גבר מרשים אבא שלך. פעם הזמינו אותו לדגמן לפרסומת
לבנק, הוא סרב.
“קאפיטליזם, אני לא משרת את המשטר הקפיטליסטי,
ויופי, זה עניין חולף.”

אשתו השנייה, אם אחיך, (זה שדומה לאביך כמו אח תאום)
אותה עזב
כשהתאהב במפעל לודג’יה באמא שלך. אישה צעירה ויפה
נשואה ואם לילד.
היא עזבה הכל, גם את הילד, ובאה אליו.

אני נזהרת מהסלק.
יעשה לי כתם אדום סגלגל שלא ירד.
קולפת לאט את הסלק,

יש תמורה ללילות הלבד בלי אבא ואמא,
אבא לוקח אותך בראש התהלוכה של אחד במאי על האופנוע
אתה, הוא האופנוע הישן והדגל האדום
את כל השירים למדת ממנו.
שירים, תמיד שירים.

“גלגלי העולם חורקים שן במפעל
ברינה מתמתח כל שריר”
אתה שר איתו בקול גדול, והאופנוע מרעיש.
אתה לא מעז לבקש מאבא לעצור, אז אתה מתאפק.
ככה הוא לימד אותך, להתאפק.

שש עשרים
הטלפון מצלצל.
אחיך.
הוא בעניין היין.
“הכל טוב?” שואל אותי ו”כוסות יש לך? מאיזה סוג?”
אחיך מבין גדול ביין, בסיגרים בנסיעות לחו”ל איש
העולם הגדול.
הוא רחק מהמטבח הקטן, מניירות גבינת הקרש המודבקים
לייבוש על החרסינה.
מהלחם האחיד, מהמיטה שצריך לפתוח כל ערב, מערבי
השירה של עמנואל זמיר
כל יום שישי אחר הצהרים ב”בית תבורי”.
אבל יין טוב ומשהו חריף, את זה הוא למד בבית.
כואבת הבטן?
קח כוס תה עם ויסקי, יעבור לך ילד.

אני שופכת ברנדי משובח על הכבדים שטיגנתי,
לוקחת לי שלוק רציני, יעבור, ילדה.

הוא גילה את חוץ לארץ האבא שלך.
התחיל במסעות עם אמא שלך, ואחר כך בלעדיה.
היא, באמת היו לה חיים קצרים, אהבה כל רגע.
אין מקום על הגלובוס שלא נחקר באופן יסודי
הטעם נפתח יחד עם העיניים.

אני מחייכת, נזכרת במאכלי הגורמה שאכלתי בבית שלי.
“אוכל אוכלים קודם עם העיניים” ככה אבא שלי אמר,
וקישט לי סנדוויצ’ים.
נזכרת איך אבא שלך גילה את האוכל הסיני,
את נפלאות המטבח הצרפתי, ואת הפיצה וההמבורגר.
אצלכם, היו אוכלים מסיר אחד מרכזי על שולחן,
מחכים לרגע בו אבא שלך נתן את האות שמותר “לעשות
טונקן” ברוטב
של הסלט.

קולה המפחיד של הדיאטנית נשתכח מדי פעם, החוקים
נתרופפו מעט עם השמים.
מותר כבר היה ללכת למסעדות.

זה מסוכן לאכול ככה נזף בכם אבא שלכם.
אתם משמינים, תחטפו סכרת ומחלת לב כמו אמא, לא תחיו
הרבה”.

אני טועמת באצבע את הפאטה כבד אווז
נאנחת.
בחיי צודק, זה אסור.
אז מה, ביום הולדת תשעים, למי אכפת.

לפני שנתיים ארזנו את הבית שלו.
חמישים ושבע שני באותה דירה.
אבא שלי נפטר בגיל 67.

ספרים, ספרים, ספרים, כל הבית ספרים.
את הרהיטים “שומרת הזורע” שלא הוחלפו מזה ארבעים שנה,
זרקנו החוצה.
תוך חמש עשרה דקות לא נשאר מהם זכר.
בבית האבות של ההסתדרות, הבית החדש שלו, יש סלון
מודרני. הבאנו לשם גם חלק מהספרים,
מאנגער, בשביס זינגער, כתבי ביאליק, שירת הייואטה,
מילונים
וכמובן, התמונה של הסבא, אבא של אבא שלך על הקיר מול
המיטה שלו.
הוא ער בלילות, אוהב להתבונן באבא שלו.

אנחנו לקחנו איתנו את הספרים, כמה תמונות ומכתבים
בפולנית שאמא שלוט שלחה לו מזאקופנה, מאתר הנופש,
לפני שנעלמה עם כל המשפחה.
ואני לקחתי את החגורה.
לא יכולתי שלא להגניב את החגורה החומה ההיא, זו
מהעור, שבצדדיה עיגולי מתכת שהחלידו.
זו החגורה שאביך השחיז עליה יום יום את התער.
מצאתי אותה מוחבאת בבוידעם שארזנו,
זו המזכרת לחינוך שקיבלתם לטוב ולרע. החגורה, איתה
היה מחטיף לכם מכות חינוכיות.
רציתי את החגורה הזו,
רציתי להשפיל אותה, ולהעיף אותה לחור נידח במקלט
שלנו.
רציתי שאתה תזכור שגם היא חלק מבית הגידול הזה, מאבא
שלך.

אני משחיזה סכין באבן משחזת,
חותכת בצל דק דק, בוכה קצת,
אוף,
הבצלים האלה חריפים לעזאזל.

חם לי, כבר כמעט שבע.
ואין לי את אבא שלי לצלצל אליו ולהגיד לו מזל טוב.

אולי אתקשר לנאוה.

לא.
אתקשר קודם לאבא שלך, להגיד לו מזל טוב,
הוא בטח חזר כבר מחדר האוכל.
כן, הוא חוזר לחדרו בשבע בדיוק. כל יום.