זה הריח, הריח שנשאר ונדבק ומתפשט, נאחז בכל מקום, סיפור הבושם של זיסקינד, ורסיה מקומית. שום מטהר אויר, מברשת וברזילית לא ינקו את שאריותיו. זהו הסיפור על הרקב, על צחנה, על הסרחון והסחי העולים על גדותיהם ובאים באפינו כאומרים, לא הלכנו לשום מקום, אנחנו כאן . והם, הותירו אותו, את הסרחון, לנבוט בתוכנו בחממות הישראליות ( בשורוק), המצאה שכזו, פטנט רשום על שמם של כל גברברי ה”מיידעלך” האלה, גיבורי ישראל. איך אמרה סבתא שלי? “לתכריכים אין כיסים”. זה נכון לא רק לגבי כסף כי אם לגבי קופות שרצים. צחנתם, יוצאת עכשיו מכל החורים וזוקפת ראשה, גם מהקבר. פסח, זמן חירותנו, לכבודה של חרותנו, אנחנו אוהבים להלבין עברות, למרקן באקונומיקה לרססה בתרסיסים. אבוי, פרפטום מובילה זה, חזק מאיתנו, חרא נדבק לחרא והסרחון קם עלינו והוא עמיד וחוצה את כל הגבולות.