שרשור תשובה, ליום האישה הבינלאומי, מוקדש למירי, בעקבות הסיפור שכתבת.
החרסינה, נקראת באנגלית פורצלן. המילה “פורצלן” הגיעה ללשונות אירופה מאיטלקית, porcellana, שם היא מופיעה לראשונה במאה ה-13, ומציינת צדף מסוג “פי-הכושי” – הקשר לחרסינה הוא כנראה המראה המזכיר צדף. שמו של הצדף נגזר מהמילה “porcella”, שפירושו “חזירה קטנה” או “פות“, בגלל דמיונם של הצדפים לאיבר המין הנשי.
הסינים, היו הראשונים שייצרו כלי חרסינה. כלי חרסינה נעשו החל בתקופת שושלת האן במאה השנייה. כבר במאה ה-7. כלי החרסינה הסיניים נודעו למרחוק ונחשבו לכלי יוקרה מבוקשים ביותר בקרב מעמדות האצולה האירופיים. הסינים שמרו בקפדנות על סוד ייצור החרסינה ורק במאה ה-18 הצליחו באירופה ליצור חרסינה בעיר מייסן שבגרמניה ב-1708. ( מתוך וויקיפדיה).
החרסינה נקראת גם .china הסבתות, הדודות והאמהות שלנו, שמרו היטב את כלי הפורצלן, להל”ן “הפורצלנים” (או ה”צ”יינה”, אצל הסבתות האנגלוסקסיות), בויטרינה שבסלון, הוא ארון קודש הקודשים של הסרוויסים, שהועברו מדור לדור, אותם תראו ובהם לא תגעו, אלא בפסח, אולי. “יום יבוא”, הן אמרו לנו, “כשתתחתנו”, כל זה, שלכן יהיה.
לפני כעשור, ראיתי במוזיאון ירושלים, את התערוכה “תוצרת סין”, תערוכה בה הוצגו מיטב מעבודותיהם של אמני סין העכשווים, מכל התחומים. פריצתם של האמנים הסיניים בשנות התשעים, למערב, הפכה את האמנים הסיניים העכשווים ויצירותיהם, ל”סחורה לוהטת” בשוק האמנות הבינלאומי, כך ששמה של התערוכה, made in china””, רק חידד את הדואליות של הפיכתה של האמנות הסינית העכשווית למוצר צריכה נחשק במערב השבע והעשיר.
התערוכה, השאירה אותי, בזמנו, סקרנית. חיפשתי אודות אמנים סיניים עכשוויים נוספים. יום אחד נתקלתי באמן הקרמיקה, פסל ופרופסור לאמנות נחשב ביותר, liu jianhua. אמן שהתמחה בעבודות פורצלן, שנים שעבד כשוליה במפעלי הפורצלן הסיניים ולקח את האמנות המסורתית הלאה. המיצבים שלו נהדרים. ואז נתקלתי בצלחות.