פורסם ב-17/9/2005
(על צ’ט בייקר)
שורה ראשונה בלו נואוט, ניו יורק.
אפשר היה לראות את הזיעה זורמת לו מכל נקבובית , לשמוע את הנשימות שלו, להביט בעייפות לראות את קסם ההמראה.זה היה קרוב כל כך, עד מבהיל.
כשהוא התחיל לנגן, החצוצרה כמו משכה אותו מעלה. אחר כך הוא שר לאט לאט, כמו ממשיך את צלילי החצוצרה אלה שרק הוא ידע להפיק, ובפה חסר שיניים הוא שר לי, מיי פאני ולנטיין. אני זוכרת שבכיתי. לא, לא רק בגללו.
ממרחק של שולחן, וכמעט נגיעת יד, יכולתי להבחין בניצוץ.
זה הוא עם עצמו, כמו דינמו. מתמלא עם החצוצרה והפסנתר , והכוס שלא הפסיקה להתמלא ולהתרוקן כל הלילה.
והוא צחק, והוא בכה, והוא היה יפה עד כיעור , והקהל איתו.
הקלטתי אותו בחשאי. ידעתי שזה אסור. ובכל זאת,הצלחתי להחדיר טייפ קטן שהסתרתי בתיק הבד שלי .
אותו לילה בבלו נואוט, הבנתי שצריך לאחוז ברגע החדפעמי הזה.
הכל זמני, מלמלתי לעצמי וניסיתי לא לחשוב על הארץ המטורפת הרחוקה שלי, ועל רני שהלך כמה ימים קודם, בלבנון.
אין צורך בתקריב של מזרק נעוץ בידו של מי שנע בין, היי לדאון .
המזרק האמיתי או המטפורי, וגם החצוצרה, היו הסם שהעיף אותו מהחלון ועד המדרכה באמסטרדם .חומר ורוח.