פורסם ב-14/11/2005
בפעמים בהם עמדתי על קצה גבעת החול, חיכיתי לרגע בו גרגר אחד קטן יאבד אחיזה, ויגלגל עצמו במדרון לעבר הים. ידעתי, אם גרגר אחד יאבד אחיזה, גם אני אחוש את התזוזה מתחת לרגליים. עמדתי בשקט והמתנתי, אולי גם תורי יגיע.
לים בג´בליה יש המון כחולים. מקצה הגבעה, הכחול היה כמעט ירוק, ומשולשים לבנים של מפרשיות נעו ברוח כמו סירות נייר מקופלות שהכנתי מדפים שנתלשו ממחברת חשבון. משולשים שווי שוקיים נעים על לוח כחול ירוק, ואני עוצמת עיניים ובכח המחשבה ועם פווו גדול, מניעה את זו שהחלטתי שתגיע ראשונה, אל קו האופק.
כמו תמיד, אני חוזרת ובאה אל המקום הזה ברגעים בהם אני כמעט מאבדת אחיזות, ברגעים בהם צריך להתכוונן.
חומת אבנים עוצרת את הרחוב הקטן, שלא ימעד ויפול חלילה לים.
ממנה והלאה, הגבעה והאינסוף הכחול.
זו בדיוק הנקודה בה עמדתי אז, קטנה ועצומת עיניים. והנה אני עומדת שם גם היום, גדולה ומפוקחת.
והרחוב, כמו סרט מידה אישי שלי, נמתח לקראתי בברכה, מונה איתי את הצעדים והשנים. אני שבה ומודדת את עצמי על פי אורכו, עד גבול חומת האבנים או הרחק עד קו האופק.
גם היום, כמו בכל הפעמים הקודמות, אני סופרת את הצעדים.
מביתו של אלבוחר העגלון, ועד שער הכניסה אל הדודים שלי, עשרים צעדים של היום.
עוד כמה פסיעות, ואני מציצה לחצר הבית של מומו, שהפך לוילה מפוארת עם שער חשמלי ודקלי קוקוס. אני סופרת עוד שלושה שערים הלאה, הבית של יורם, מסתתר כהרגלו
בתוך הסבך, מעבר לחומות. משם, טיפה שמאלה, החומה, הגבעה והים.
הרחוב הקטן השתנה כל כך וגם אני. הבתים הפכו למפלצות נדלן, השערים החשמליים נועלים את החצרות על דייריהן, אין טיפת חלודה על שום שער.
הרחוב כמו מתבייש, מצטנף אל עצמו, שמח שבאתי למדוד צעדים על האספלט הישן, כל הדרך, עד לחומה. בחומה ובגבעת החול איש לא נגע. הזמן כירסם בהן,ונדמה שהן נתמעטו.
שוב אני עומדת על קצה גבעת החול, טרקטורים רעבים עוד לא נגסו בה, ואני מחכה, אולי גרגר אחד קטן יאבד אחיזה, ויגלגל את עצמו במדרון לעבר הים.
בקיץ ההוא, הדוד איזי בא לקחת אותנו אליהם, לחודש ימים.
הוא הגיע במיוחד בדופין הקטנה שלו, צוחק אלינו בשתי עינים כחולות,מניף את אחי הקטן למעלה עד התקרה, נותן לי נשיקה מצלצלת בלחי, מושך לי בצמות ומתפעל מכמה שגדלנו.
החופשים הגדולים המתוקים ביותר, היו ביפו, ברחוב הקטן שהתחיל במכולת והסתיים במצוק ובים.
הדרך מהכרמל עד יפו היתה ארוכה. בחולות של קיסריה ראינו גמלים, ואני שאלתי את
דוד איזי אם זו הסהרה, והוא צחק. הוא תמיד צחק, והצחוק המתגלגל שלו הדביק גם אותנו.
אני זוכרת כל רגע, כל פינה ברחוב, כל ילד מילדי השכנים וכמובן את הבית.
רצתי מהמכונית, להגיע ראשונה אל השער, והתאמצתי בכל הכח לדחוף אותו ,עד ששמעתי את החריקה.
הרגע בו נפתח השער אל החצר הפנימית, היה רגע שחיכיתי לו כל השנה.
פרח המתכת האפור שעל השער, כבר הגיע לי עד גובה העיניים. יכולתי לראות שיש צורות חדשות בחורים שבברזל החלוד. הזמן נושך בברזל נשיכות משונות, אבל לא התעכבתי על שיני הזמן, מיהרתי ונכנסתי פנימה.
את שלוש המדרגות טיפסתי במהירות, טורפת בעיניים את
בריכת הדגים הכחולה דוד איזי תיקן את המזרקה והמים זינקו ממנה, כמו שפריץ של דולפין. הכחולים של בריכת הדגים התערבבו בירוקים של עלי הגפן שהצלו על החצר.
אשכולות של ענבים האדומים תלויים כמו גרלנדות. הגפן גדלה והגיעה עד חלון המטבח, שולחת אצבעות חמדניות לתוך הסירים של הדודה.
רחש זמזום הדבורים, לא הפריע לי כלל, להלך ביניהן בביטחון של בת בית, המלכה גולה של החצר, השבה לממלכתה המזמזמת, אחרי גלות ארוכה של שנה.
צמחי גינת התבלינים של הדודה זחלו על המרצפות הצבעוניות, קדים ומשתחוים לי, ועץ הפיטנה שכל כך גדל, המטיר לכבודי זיקוקים של פריחה לבנה עם אור צהוב.
שולחן העץ המתקפל ניצב במרכז החצר, חיכה לבואנו.
חלפנו על פניו אני, אחי הקטן והדוד והוא כחייל ותיק, מתח בגאווה את המפה המשובצת על חזהו, והצדיע.
חציתי את החצר בריצה, מדלגת שתיים- שתיים את המדרגות המובילות אל פתח הבית , שם
נלכדתי בחיבוק מעורבב בריח קציצות מטוגנות של הדודה רוג´י. נגבתי את הנשיקות
שלה מבלי שתראה, והלכתי לחדר שלנו, של יויו ושלי, החדר האחרון, זה עם החלונות הענקיים שמהם רואים רק ים. החדר הוא החדר של יויו, אך מהרגע שהגעתי, הוא היה גם החדר שלי.
יויו תחזור רק בערב, אמרה לי הדודה, היא נסעה לבקר את אמא שלה.
מאוכזבת, פרקתי לאט את התיק שלי, מניחה את כל המכנסיים הקצרים והחולצות וכמובן
גם את בגד הים, במדף שפינו לי בארון.
כמעט כלום לא השתנה בחדר, מאז הביקור האחרון שלי שם. אני, שהכרתי כל סדק בקיר, הבחנתי בשינויים הקטנים מיד.
המיטה הנפתחת של יויו ושלי, היתה מסודרת כרגיל בכיסוי הדוקר, שמיכת הפיקה מקופלת בצד על הכרית. גם שולחן הכתיבה שלה היה תמיד נקי ומסודר, שלא כמו השולחן שלי בבית.
הבגדים שלה מלאו את הארון, להתפקע, במגרה השניה גיליתי חזיות.
הוצאתי בזהירות אחת. מעולם לא החזקתי חזיה, זו היתה הפעם הראשונה בחיי. הבטתי בחזיה הלבנה מכותנה,עם קרסי המתכת ולבשתי אותה על החזה השטוח שלי מעל החולצה, ומהר החזרתי למקום, שיויו לא תרגיש.
על המיקאדו שסביב המיטה, יויו הדביקה תמונות של זמרים ושחקנים. את התמונות האלה לא זכרתי מהקיץ שעבר. ביניהן, היא נעצה את התמונה של אבא שלה.
הבטתי באבא שלה, וחשבתי שהוא נראה כמו אחד השחקנים.
עכשיו, כשהוא ביניהם, כל אחד מהם יכול להיות אבא שלה.
תהיתי, איך זה שמעולם לא תלינו בבית תמונה של אמא, והרי הדודות וסבתא ואפילו אבא, אומרים שהיא היתה יפה עוד יותר מגרייס קלי או ויויאן לי.
פעם, אבא אמר לי, שאת המתים זוכרים בלב. אז כשהוא לא היה בבית, רציתי להזכר, אז עליתי על הסולם ומצאתי את התמונות של אמא נעולות במזוודה למעלה בארון.יותר לא שאלתי על התמונות.
יויו גרה אצל הדודים שלי מאז שהיתה בת ארבע, כשאבא שלה מת. אמא שלה, היתה עסוקה בעבודה,ובלחפש לעצמה בעל עשיר.
לדודים שלי היא היתה כמו הבת שמעולם לא נולדה להם.
ידעתי שגם אמא שלי גדלה שם, בדיוק בחדר ההוא,גם היא ישנה במיטה הנפתחת בה ישנתי כל קיץ על יד יויו אולי היא גם היא תלתה את התמונה של אמא שלה על הקיר שליד המיטה? הדודים שלי, היו בעצם הדודים של אמא, בשכונה, כל הילדים קראו להם דוד איזי ודודה רוג´י.
קנאתי. קנאתי ביויו לא פעם, על שהיא גרה שם, בבית הגדול עם החצר והגינה, בחדר שמול הים, שהיה לפני המון המון שנים חדר הנעורים של אמא שלי, ובעיקר על הקרבה שלה לדוד.
לפעמים, כשהקנאה התגברה עלי, נכנסתי לחדר של יויו ועשיתי בו כבשלי. על שולחן הכתיבה פיזרתי את אוסף הצדפים החדש שלי, וערמת טושים ודפים מקושקשים, את החולצות והמכנסיים הקצרים זרקתי בכל מקום, הכנתי שלט יפה ומקושט עליו כתבתי בטושים, החדר של מיקי ויויו הכניסה אסורה! נגעתי ליויו בתכשיטים ובבגדים ובמברשת, אפילו חיטטתי לה ביומן.בסוף לא התאפקתי, ובקשתי מהדודה תמונה של אמא שלי, ונעצתי אותה לא רחוק מאבא של יויו בין ריטה הייוורט´ ובריג´יט בארדו על המיקאדו שסביב למיטה.
יויו נלחמה חזרה, על כבודה ועל זכויותיה הטריטוריאליות, והחזירה לי בדקירות מילוליות,
מכוונת את חיציה בדיוק למקום הכואב. פעם היא ברחה בכעס מהחדר, קפצה דרך החלון ורצה עד הים. הדוד הלך להביא אותה, ואני קנאתי עוד יותר. אחר כך היינו מתפייסות.
אהבתי את יויו, התגעגעתי אליה בין חופשה לחופשה. היא היתה מצחיקה ועצובה כמוני.
היא היתה יפה, והיו לה הרבה בגדים וצעצועים שאמא שלה קנתה לה, כל פעם שבאה לביקור, או כשלקחה אותה איתה בשבתות, הביתה לתל אביב.
הימים עברו עלינו במהירות כשהיינו יחד. קיץ מתוק כמו האבטיח על הסכין, כמו הסברס של הערבי העיוור.
לפעמים יצאנו מוקדם בבוקר עם השכן, לסיבוב ברחובות ג´בליה. ישבנו על קצה העגלה הירוקה שנרתמה לסוס, נופפנו ברגלים שכבר הפכו חומות, וחיקינו את אדון אלבוחר שהיה קורא בקול, “אבטיח, על הסכין, אדומתוק, רק היום בזול” וצחקנו. תפקידנו היה להעביר לידיו הגדולות את הכסף, לקחת ממנו עודף, ולהעביר הלאה לקליינטית.
אדון אלבוחר לימד אותנו להקשיב לנשימות של האבטיח. כשהיה דופק עליו ביד גדולה, הקשתי אחריו על כל האבטיחים שבעגלה, והימרתי על האבטיחים המצטיינים.
אהבתי את הרגע בו אדון אלבוחר היה פותח בגאווה את האבטיחים שבחרתי, מסיר כמו קוסם את המשולש האבטיח שחתך עם הסכין, ומראה לקליינטית, כמה שהוא אדום מתוק.
בטיולים האלה, יויו ספרה לי על המקומות הכי מסוכנים בשכונה, על הכניסה האחורית לבית הקברות הנוצרי, ועל בנים.
לא אהבתי את החומות שסביב בית הקברות, הן הפחידו אותי. בכלל, לא אהבתי בתי קברות, ולא הלכתי לשם אף פעם.
כשחלפנו ליד בית הקברות ההוא, הייתי מבקשת מאדון אלבוחר שיגיד, הויסה.
מעבר לחומת אבני הכורכר הבחנתי מדי פעם בדמות מלאך מפוסלת, מנופפת בכנפיים לבנות.
אלה רוחות ושדים של נוצרים, אמר לי אדון אלבוחר ובית קברות זה לא מקום לילדים, מסתובבים שם פושטקים.
הויסה, הוא אמר לסוס שהתחיל לדהור, והעגלה קפצה איתנו ועם האבטיחים על המהמורות שבכביש.
האבטיחים המצטיינים בבשלותם נאנחו בכל קפיצה, נשבעת ששמעתי. טפחתי להם על הכרס, מנסה להרגיע אותם, רגע לפני שאלבוחר יצעק שוב, על הסכין.
יויו חייכה חיוך קטן כשאלבוחר אמר, פושטקים, ואני הבנתי שיש לה כבר סודות, גם ממני.
היא לימדה אותי לגזור לבבות במדויק, למרוח את קצותיהם בליפסטיק של הדודה, ולמרוח עם האצבע צורה של לב על נייר נקי של מכתבים.
בערב, עזרנו לדודה רוג´י להכין את הסלט. היא גרדה את הצנון דק דק בפומפיה, ואני חתכתי בזהירות את המלפפונים.
ערמה גדולה של סלט קצוץ מתובל היטב,מלאה את הקערה הגדולה.
אהבתי את ארוחת הערב מתחת לסוכת הגפן. כולנו היינו כבר רחוצים ומסורקים, ספוגים הרבה שמש ורעבים מאוד.
את הלחם טובלים במיץ של הסלט, קוראים לזה טונקן.
מה שאסור היה לעשות אצלנו בבית, היה מותר אצל איזי ורוג´י. בבית ביפו מותר היה לעשות כמעט הכל, ומה
שהדודה לא הרשתה, ידענו שצריך רק לבקש מהדוד. אצלו לא היתה קיימת המילה,לא.
סבתא באה בערב אחת לכמה ימים לראות מה שלומנו. היא היתה מגיעה בטקסי ספיישל מתל אביב, מפזרת עננים של בושם, והבטחות.
תמיד היא היתה לבושה ומאופרת כגברת מהעיר הגדולה,
יושבת על הכסא הנוח שבחצר, מחכה לקפה ומעשנת סיגריה.
אחרי ארוחת הערב, מפת הפלסטיק המשובצת קופלה, ובמקומה נפרשה מפת לבד ירוקה. במרכז השולחן, יחד עם התה והעוגיות, ניצבה קופסת עץ חומה, עליה נכתבה באותיות לועזיות מסולסלות המילה, רמיקוב.
אהבתי את הערבים האלה, עד אותו הרגע בו סבתא התחילה לדבר עם אחותה בהונגרית.
לא צריך היה להבין את השפה, כדי לדעת שהשיחה נסבה עלינו. מדי פעם שמעתי את שמה של אמא שלי מוזכר בין ההברות ההונגריות. כל פעם שהוזכר שמה של אמא, סבתא הוציאה מהתיק שלה ממחטת אף רקומה במונוגרמה, והביטה בנו בעיניים מרחמות. שארית גדולה מהרחמים, היא שמרה לעצמה, קיפלה טוב טוב במטפחת, והחזירה לתיק.
אחר כך היה משתנה לה המבט. המשקפיים חזרו לקצה האף,ומבט ביקורתי חזר להתישב מתחת לזגוגיות.
לפי טון הדיבור, ברור היה שהיא מדברת על אבא שלי, וגם על גם על האמא והאבא של יויו.
אני כבר ידעתי שתיכף סבתא תשאל אותי למה אני לא לובשת שמלות, ולמה אני לא מסתפרת, ולמה אני כל הזמן הולכת יחפה. את אחרי מקלחת, היא אמרה לי, והריצפה כאן מלאה בחול, ככה לא תכנסי למיטה.
היא גם הזהירה אותי מנמשים בגלל השמש, מקצוות מפוצלים בשיער ומעור קשה בעקבים. היא הביטה לי בברכיים הפצועות ושאלה אם כבר קבלתי אנטיטטנוס, ואם יש איזה ילד שאני אוהבת בכיתה.
שנאתי את הרגעים האלה, ואת סבתא שהביאה איתה את מצב הרוח הזה ואת כל השאלות.
השיח הזה היה מבחינתנו האות לסיום המשחק, ותחילתה של ההשתוללות.
הדוד איזי קלט את המבוכה שלנו. הוא הבין שפה פנימית של ילדים, וכמונו לא הבין אף מילה בהונגרית.
הוא לקח את אחי הקטן למטבח, להכין תה לגברות.
במקום סוכר הם המתיקו לאחיות ההונגריות את התה במלח, ושניהם צחקו במטבח.
יויו ואני פרשנו להכין הצגה.
הפעם בחרתי באופן מיוחד להיות סבתא אסתר.
התחפשתי לגיברת הונגריה, אחת שאסור לה לגעת בכלום, חלילה שלא תשבר ציפורן מכף ידה. הדבקתי ברוק על ציפורני אצבעות ידי עלי כותרת אדומים של ג´רניום, ענדתי את המחרוזות של הדודה, וחבשתי אחת מהפאות השבתיות שלה. על השפתיים מרחתי אודם,והייתי כמעט, סבתא אסתר.
אני זוכרת את הפנים הנעלבות של סבתא כשהבינה שאני לועגת לה. הדוד מחא כפיים, הדודה נזפה בו על הקפה המלוח וקראה לו, איזידור. אחר כך היא בחרה להוריד את הכלים מהשולחן.
סבתא לא הבינה כלום בחינוך ילדים. היא היתה עסוקה בעבודה שלה ובלחפש לעצמה בעל חדש, רצוי גם אמיד.
לא פלא שבתה היחידה, בחרה לגדול בחדר הקטן שמול הים, בביתם של הדודים, חשבתי. גם אני הייתי מחליפה אמא, אם היתה לי אמא כמו סבתא.
“ילדה הזאת הוצפנית”, סיננה סבתא אחרי ההצגה. “להי לוריד את הליפסטיק מפנים שלך”, היא, הורתה.
ואני הלכתי לחדר האמבטיה עם יויו, צוהקות בהונגרית מעוברתת.
הדוד איזי ידע להסיט כל עננת מתח מהסביבה. הוא מיהר
וחילק לנו שוקולד ספלנדיד, וסיפר בדיחות על הונגרים. אחר כך הלך למטבח, לצבוט את הדודה הכועסת, ועד שלא שמענו אותה צוחקת הוא לא שב.
גם המרירות שלנו, התפוגגה בן רגע. הוא ידע לעשות מרגעים קשים, צחוק,קוסם אמיתי, הדוד איזי.
ילדים מתוקים ומוכשרים, הוא אמר לסבתא ולרעייתו, נור קינדער, ( רק ילדים) הוא הוסיף וסינן לעברן בגרמנית, מושיב את אחי על ברכיו, ומחייך אלי ואל יויו חיוך מרגיע, כאומר, הסכנה חלפה.
הקיץ כמעט נגמר. עוד מעט חוזרים הביתה. התגעגעתי הביתה ולאבא ולילדים בשכונה. ידעתי שבסוף הקיץ הזה יויו תסע . ראיתי את הדוד מתכווץ, ואת הדודה שותקת,ככל שהימים עברו ושנת הלימודים קרבה.
אמא של יויו מצאה חתן עשיר מהולנד. בקרוב תקח את יויו לשם.
הבנתי שזה הקיץ האחרון שלנו יחד ביפו. ידעתי שמאותו קיץ, החופשות יראו אחרת, ובטח גם אני.
יויו הבטיחה לכתוב מכתבים, וגם השנה כמו כל שנה, נשבענו שלא נפרד לעולם, והכנסנו את מכתב השבועה עם סימני הדם וטביעת האצבעות שלנו לתוך קופסא מפח שהטמנו מתחת לעץ הפיטנה בחצר.
עמדתי על קצה גבעת החול, עצמתי עיניים וחיכיתי שמשהו יקרה.
גרגרים התחילו לדגדג לי ברגל. החלון ההוא כבר מוסתר חומה גבוהה ובוגונוויליה קוצנית מטפסת עליה ומסתירה ממני את הבית.
צריך לחזור הביתה, אמרתי לעצמי. ניערתי את החול מהרגליים ונעלתי סנדלים. טיפסתי בקלילות מעל חומת האבנים שנעשתה נמוכה עם השנים, ועשיתי את הדרך במעלה רחוב זכרון קדושים,לאט. גללתי את הרחוב אחרי, כאילו היה סרט צלולויד ושוב עלי להחזיר את הגלגל שלו להתחלה.
ניערתי מעלי עוד כמה גרגרים של זכרון, ונסעתי הביתה.
חלפתי על פני הגינה. אמצע הקיץ, ועץ הפיטנה פורח ומקשט את הכניסה במרבד של פרחים לבנים צהובים. דילגתי במהירות את שלוש המדרגות והדפתי את שער הברזל.לאחרונה הוא החל לחרוק חריקה מוכרת, ויש סימנים קלים של חלודה על יד הידית. בחצר הפנימית חלצתי את הסנדלים, ופתחתי את הברז.
הצינור השפריץ כמו ליויתן שמח. שטפתי את הרגלים ואת הסנדלים משאריות החול, אחר-כך עמדתי עוד רגע אחד בלי לזוז, נותנת למים לשטוף את ערמת גרגרי החול הקטנה שהצטברה על הריצפה לרגלי. המים זרמו, הגרגרים איבדו אחיזה, הסתחררו לרגע ונשטפו החוצה, לגינה. סגרתי את הברז, ונכנסתי הביתה לטגן קציצות.