פורסם ב-30/6/2002
גלריה שלמה של דיירי רחוב הכרתי במהלך השנים. הם
היו חלק מהנוף.
היום, איש כבר לא שם לב אליהם. הם כמו הפנס והספסל,
תחנת האוטובוס ומעברי החצייה, נטמעו בקרנות הרחובות
והפכו חלק מהם.
הסיפור הזה מוקדש ללאה, לאח של הבמאי ההוא, זה שכבר
מת, למוכרת הפרחים משינקין, לשלישית הנרקומנים מגן
מאיר, לרוני שזורק עצמו על מכוניות, ולמשורר הרחוב
ההוא.
לאה. (או עינים עצומות לרווחה).
תמיד היא הייתה מסודרת לבושה טיפ טופ, חצאיות צרות,
וחולצות תחרה ורדרדות רכוסות עד הקצה. התיק שלה היה
תמיד מאורגן, מוכן לנסיעות ארוכות או קצרות. היא
הייתה אישה בטרנזיט, אישה במעבר תמידי.
נעלי עקב גבוהות, רגלים יפיפיות, גוף גרום משהו,
צעדה ברחוב כממהרת, יודעת בדיוק את היעד שלה.
רחוב דיזנגוף היה הטרמינל שלה, הרכבות שלה מעולם לא
הגיעו.
” לאה סיבוב” קראנו לה.
כל עשר דקות בדיוק של רכבת אקספרס, היא הייתה
מסתובבת במקום כאילו קונדוקטור נעלם שרק לה
במשרוקית, שלוש פעמים ברציפות היא הייתה מסתובבת את
הסיבוב שלה, ופונה בותה ארשת ביטחון כמו עושה
פירואט כבלט של הבולשוי לכיוון השני.
היא לא התעייפה מעולם, כמו אותו שפן של אנרג’ייזר
הייתה מהלכת ברחובות כסהרורית מתוכננת, כשהתיק
השחור בידה.
לעיתים הייתה נכנסת ל”קפה דיצה” או “רוול” ונדמה
שעוד שנייה תתיישב ותזמין לה תה. אבל היא לא
התיישבה. אסור היה לה לשבת, כי אולי במקרה, הרכבת
והיא תאחר.
עשתה סיבוב שלוש פעמים, ויצאה לה הלאה מבית הקפה
ממהרת, כמו אותו שפן של עליסה.
תמיד הייתה מאופרת באופן מוקפד, תמיד נקייה כל כך,
פדנטית.
מתי היא עצרה לנוח? איפה כיבסה את החצאית שלה ואת
חולצת המלמלה?
לאיש לא היה מושג מנין צצה. אמרו שהגיעה ככה
מטורללת מאושוויץ, שהייתה ילדה קטנה וניצלה ברגע
האחרון מהטרנזיט שלקח לה את החיים יחד עם כל המשפחה
שלה.
הייתי מתבוננת בה, היא הייתה חלק מהנוף של דיזנגוף
שנות השבעים.
לעיתים הייתי שומעת קול של איזה גבר מיושבית בית
הקפה צועק לה,
“לאה סיבוב” ואז כמריונטה, הייתה נעה בחינניות
את שלושת הסיבובים שלה, בדיוק מופלא ומתואם בין
הצעדים ותנועת הראש, לקול מחיאות הכפיים של הגברים.
סיפרו שהיא מתפרנסת ממציצות חפוזות במכוניות,
ומנדבות של העוברים ושבים, ושבצעירותה ציירת
מחוננת. מעולם לא ראיתי אותה מרימה יד לבקש נדבה. היה
בה משהו גאה, אירופאי כל כך. מוקפד.
חורף אחד צעדתי ברחוב פרוג, הפנסים דלקו, ירד גשם,
וליד הגלריה של הדסה קלצ’קין ראיתי אותה יושבת,
מכורבלת בפינת המדרגות.
זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי אותה יושבת. כבויה,
רועדת מקור.
נעצרתי. ביקשתי ממנה לא לזוז, כאילו היה לה לאן ללכת.
הבטחתי לה שמייד אשוב ועליתי הביתה בריצה פוחדת שהיא
תעלם לי.
חיממתי לה מרק עוף משקית, כי לי עצמי לא היה משהו
אחר. פרסתי כמה פרוסות של לחם עם גבינה, לקחתי סוודר
חם וירדתי אליה. היא ישבה שם מאובנת בפינת חדר
המדרגות שבכניסה לגלרייה.
נתתי לה את המרק, הסנדוויצ’ים ואת הסוודר. היא לא
הביטה בי.
ניסיתי לדובב אותה, היא לא ענתה. שקעה עמוק עמוק בעולמה,
מתנתקת ממני, לא נוגעת לא באוכל ולא בסוודר.
הבנתי שעלי ללכת משם כדי לא לפגוע בה.
אז אמרתי, ליל מנוחה, והסתובבתי.
ברגע בו התחלתי להסתובב לאחור, שמעתי קול חלש וצרוד,
של מי שלא דברה שנים אומר “תודה”.
הסתובבתי מופתעת, ולרגע הצטלל מבטה, הצטלב במבטי,
ופניה נשארו קפואים.
השתהיתי לעוד רגע.
בתנועה החלטית, היא פתחה את התיק השחור שלה, בו ביו
מקופלים הבגדים והחיים שלה בסדר מופתי, והוציאה ממנו
מזספר ניירות.
היא נטלה נייר מהוה מתוך ערמת הניירות, והושיטה לי,
כשמבטיה מתרחקים ממני.
הבטתי בנייר ההוא לאור פנסי הכניסה של “גלרייה
קלצ’קין”, זה היה רישום פורטרט של אישה צעיאה מלאת
חיים בשיער גלי אסוף, מבט בהיר חולמני משהו, וחולצת
מלמלה מכופתרת.
רישום עיפרון עדין שנעשה בכישרון רב, על נייר פשוט של
מחברת, ולמטה חתימה בלועזית, לייה.
ומשהו נוסף שאינני זוכרת, והתאריך, יוני 1952 את זה
אני משום מה אינני שוכחת.
שאלתי אותה, זה בשבילי? והיא ענתה לי “תודה”.
מתי היא הפסיקה לחלום? מתי היא הפסיקה לרשום? מתי
סכסו עליה את דעתה הזכרונות הכואבים, והפכו אותה
לאישה בטרנזיט? מתי קרה הרגע בו בחרה להיות מתה חיה
אישה לאה בסיבוב?
שנים אחר כך, עוד הייתי מנסה לקשור איתה שיחה ברחוב.
מעולם לא נענתה לי יותר. המשיכה בצעידה המהירה שלה,
בסיבוב, שבינוי הכיוון, והלאה,
חוזרת על עצמה ברוטינה מטורפת, לא מזהה פנים, אנשים,
מחוות אלא צועדת בוירוף כמו פורסט גאמפ.
השנים עברו, נשכחו ימי דיזנגוף הסוערים, את התהילה
קטף רחוב שינקין המתעורר. גם אני החלפתי מקומות,
התבגרתי, נהייתי אמא, שכחתי אותה.
לפני כמה שנים, ראיתי אותה חולפת באותו מסלול שבין
“רוול” שכבר מזמן איננו, ל”קפה דיצה” המאובק,
והבגדים תלויים עליה, שיערה המתולתל כולו שיבה, והיא
מקומטת, עייפה, אך עדיין צועדת באותה נחישות אל
הרכבת שלא באה, אוחזת חזק בתיק ועושה את אותו סיבוב.
עמגתי מן הצד, מנסה לקשור איתה מבט, אבל היא מיומנת
בתנועות שלה, חזרה על הרוטינות בעייפות של שנים, כמו
עומדות להגמר לה הסוללות מנותקת מכל מה שסביבה
אני המשכתי הלאה.
את הרישום שלה אבדתי, כנראה באחד הטרנזיטים שעשיתי
אני במהלך חיי. ודאי נשתכח באיזה בויידעם באחת
הדירות שבעיר, או נזרק בהסח הדעת לפח האשפה באחת
מהאריזות הרבות שהיו לי בדרך.
אין לי ספק, היא הייתה רשמת אדירה. פעם הראתי את
הרישום שלה לאחד הציירים היותר מוכרים והוא התפעל
ואמר, ללא ספק מי שרשם את הרישום הזה הוא אדם מוכשר
ומיומן מאוד.
ידעתי שיש בתיק החיים שלה אוסף נדיר של רישומים
מקופלים בין חולצות המלמלה, וחצאיות השליץ.
איפה התיק שלך לאה?
באיזה סיבוב התכרבלו החיים שלך?