פורסם ב-26/9/2009
על כל נקבובית,
שמתי נמייה שתשמור.
נמיות, אוהבות צפעונים
אוכלות אותן, לאט, לאט לאט.
לפעמים, הנמיות שלי, אלה שאילפתי,
מתנמנמות להן בשמש כל אחת ליד הנקבובית שלה.
לרגע נדמה, שהן שכחו את התפקיד שלהן, להיות השומרות
של כל פתחי האוורור שלי , או של פתחי המילוט של כל
הרעלים שבי.
אבל הן שומרות נאמנות הנמיות הללו, נמיות המשמר
האזרחי.
נראות כמעט כמו חתלתולות או כל חיית מחמד חביבה,
מחכות מתוך נמנום מפוקח, לרגי המדוייק בו הריח
ההוא של תעתוע צהוב מגיח להכיש בי, או אז,
מזנקות שומרות העור שלי, ובשיניים
מושחזות, טורפות עד תום את
מה שיכול היה להיות כאב.
ככה, בדיוק ככה.