אימו בת השמונים ושתיים עמדה בחלון הקומה הרביעית ולא שמעה את מה שאמר לה ממקום עומדו בתחתית גרם המדרגות ורק ראתה את פיו צר מילים ואת פניו מתכווצים בדחיפה של הבעת רצון וייאוש, כי בחלון הקומה הרביעית היה האוויר אחר, והוא שוב צעק אליה תוך שהוא לוחש: ” תטמיני את הכסף בתוך הטלית” והפעם הגיעה קריאתו אל אוזניה והיא הצליחה לשמוע את דבריו ממרומי קומתה וכבר הפנתה את ראשה אל עבר פנים החדר כדי למשוך את דבריו אל תוך המעשה, והוא תוך כך החל ללכת ולהתרחק אל עבר העיקול שאחרי חנות הבגדים וכך משהחזירה את ראשה לעברו, היה הרחוב ריק.
קטע ראשון, שמונה שורות בלוק.
התמונה ברורה, מפורטת לפרטי פרטיה.
לאם יש גיל, לקומה יש מספר.
התנועה נעה מלמטה למעלה, מלמעלה למטה.
תיאורים כמעט ליריים בכל הנוגע לדיבור בין הבן לאם.
פיו צר מילים, תרתי משמע, גם מיצר צורות שהן מילים, משמעו שהאם אינה שומעת, וגם צר מילים דהיינו מילותיו צרות.
בחלון בקומה רביעית האויר אחר. דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
זעקות ולחישות.
והרי המצב אבסורדי.
למילים יש נוכחות משל עצמן, הן עשויות צורות, הן מטפסות מלמטה עד למעלה, הן מועלות כמו דלי מהבאר, ונמשכות מלמטה
ועד ההבנה והמעשה.
משראה שאמו פנתהב לתוך הבית, הניח שהבינה, והלך לדרכו.
התנועה כעת היא מלמעלה למטה ולמרחב.
אימו בת השמונים ושתיים עמדה בחלון ולא הצליחה לשמוע את מה שצעק לה בשקט מתחתית גרם המדרגות בגלל כובד השמיעה, שהייתה כרוכה לה על קרסוליה ולא הייתה מסוגלת להוליך את הצליל אל האוזניים. ובכל אופן רק משהגביר מעט את קולו, הפך האוויר שבחלון הקומה הרביעית לאחר, כי הוא שב ואמר לה בקול רם שתטמין את הכסף בתוך הטלית ומיד אחר כך יצא לדרכו ונעלם בעיקול שאחרי חנות הבגדים. היא מצידה הפנתה את ראשה והתבוננה אל תוך החדר שמאחוריה וידעה שעליה לעשות איזה מעשה ודבר אבל לא זכרה מה הדבר ומשהחזירה את ראשה לעברו היה הרחוב ריק.
קטע מס 2 – רשומון. שוב 8 שורות בלוק.
הפעם אנחנו מקבלים טיפ, היא לא הצליחה לשמוע את הצעקה הנלחשת מפעת כובד השמיעה.
הכותב מחזק לנו פורטה.
לא סתם היתה כבדת שמיעה, אלא כעת מתחוור לנו משהו שהבנו בשוגג בקטע הקודם.
כובד השמיעה נתון באזיקי רגליים ומשקולת מה שלא מעביר בקו ישיר את האותות והמסרים מלמטה למעלה, מו הרגליים לידי
מעשה.
כאן אנו מבינים, מתוך חיוך קטן, שהאמא לא בצעה את המשימה.
אבל לא. התעתוע ממשיך, כמו בכל חידה בלשית גם כאן צריך להקפיד בפרטים.
האלמנטים בבדיקה הגשתלטיסטית סובבים סביב ציר ומראים זויותיהם המשתנות.
בקטע הראשון, היא לא שמעה כי בקומה ד היה אויר אחר, כזה שלא קולט ויברציות קול מלמטה, זה היה מנקודת מבטו של הבן, ואילו מנקודת מבט עילית, משצעק הוא , נפתח האויר, והיה לאחר, ואילו האם שמעה אותו משהגביר את קולו.( כמו מריה קאלאס).
כאן מתבהרת הסיבה להסתובבותה של האם לתוך החדר. הבן, כמובן חשב שהיא, הבינה אותו, ונעלם.
מסתבר שעל מנת להבין ולבצע, חייבים גם בזכרון.
אותו פתיח, אותו סגיר בשני החלקים, והתמונה משתנה.
אימו בת השמונים ושתיים שעמדה למעלה ממנו ומשום כך רחוקה הייתה מאד ולא שמעה את מה שאמר לה מלמטה בקול מרוסן על מנת שלא להסגיר לאוזני השכנים את הסוד – שאת הכסף יש להניח בתוך הטלית, כי בקומה הרביעית בחלון היה האוויר אחר, ורק אחר כך חזר על דבריו בקול לחוש בחוזקה וכך נראה היה לו מלמטה ששמעה, ולעדות אפילו אותתה בהסכמה ואחר כך הרכינה את ראשה לאי שם, אולי אל כיוון קרסוליה שהייתה שמיעתה כרוכה סביבם וזכרה שאת הכסף יש להטמין בתוך הטלית וכבר ניתבה לעצמה נתיב אל השולחן שהיה כנראה במטבח, אבל הוא החל לחתור ולהתרחק אל מעבר לעיקול שאחרי חנות הבגדים ומשהחזירה את ראשה לעברו, היה הרחוב ריק.
קטע שלישי- רשומון, והפעם 9 שורות.
פתיח וסגיר נשמרים בדקדקנות, כסיפור מסגרת , במבנה עשוי בטון מוצק.
מסתבר שהסברים מפורטים ניתן לפרט ללא סוף.
מסתבר גם שצמד המילים , צעק לה בשקט, לא היו אינסידנט אחד.
בתחילה אמר לה בקול מרוסן, מהסיבה הברורה, החשיפה לשכנים,
ורק אחכ לחש לה בחוזקה, והרשומון מתחיל לתת הסברים, לקעקע הנחות קודמות.והכותב נכנס וקישר בין ברטי התגובה, לחיבור
אל תעלות השמע וההבנה של האם העוברות קודם כל דרך קרסוליה.
בנה מכיר אותה היטב, מספיקה לו הרכנת ראשה כדי שיניח שהיא מקשיבה לו דרך קרסוליה.
שמיעתה כרוכה סביב קרסוליה, כמו פלונטר של חוט טלפון.
הפרוט של התזוזה, והתנועה של האם במרחב הביתי המוגן, במילה אחת ניתן להבין, שהאם מבולבלת. אינה זוכרת, המילה היא,
כנראה. היא זכרה כנראה איפה השולחן.
מה שמסביר את זה שכנראה גם לא זוכרת איפה הטלית או מה בקש ממנה בנה.
נפלא!
השקט שבו הבלבול אינו מוזכר כביכול, מעצים את רגע הבלבול, וניתן להשלים בדמיון את תנועת הראש חזרה אל החלון, את החיפוש במרחב, את תחושת האבדון וחוסר האונים.
כשהתנועה היא בגוף ובעיניים בלבד.
אימו בת השמונים ושתיים עמדה בחלון לנופף לו שלום לאחר שכבר נפרדה ממנו פרידה ראשונה בדלת הדירה וכשראתה אותו מן החלון ובקושי הראוי הרימה את זרועה לאותת לו שלום שני, העלתה על דעתה שהוא מנסה להגיד לה איזה דבר אלא שבקומה הרביעית בחלון היה האוויר אחר ולא שמעה את מה שאמר והיה נראה לה שהוא דווקא לוחש את מה שראוי היה לו לצעוק והייתה תמהה על כך, אבל אחר כך משחידש את קריאתו ולחש את דברו בלחישה אחת צולפת הבינה שאת הכסף יש להטמין בתוך הטלית ואכן התבוננה לאחור לראות אם שמע מי מהשכנים את הדבר וגם כדי לבחון היכן נמצאת הטלית ותוך כך לשער היכן הכסף ולא עלה בידה והחליטה להחזיר את ראשה אל החלון ולשאול, אבל הוא כבר החל לחתור ולהתרחק אל מעבר לעיקול שאחרי חנות הבגדים ובכל זאת ראתה להחזיר את ראשה לעברו, ומשהחזירה את ראשה לעברו, היה הרחוב ריק.
קטע אחרון – רשומון והפעם נוספה עוד שורה, עשירית.
( עשר המכות, ושירת דיינו….)
שוב פתיח וסגיר זהים.
הפעם אנחנו רואים את החיבור שבין השניים. אמא זקנה, ( האם ל82 יש קשר לעשר השורות?) שמלווה את בנה לדלת, נפרדת בתך כפול מבנה.
לאן הוא הולך?
לפתע מתבהרת עוד שכבה, הפרידה הזו אינה רגעית..
האמא צפתה שיצעק את לחישתו, ואז הסתבר שלחישתו היתה מן לחישה צולפת, כזו שפגעה בול במטרה, הבן השאיר שם כסף, אולי זה כסף שאמור לשמש אותה או אותו עד שיחזור.
מסתבר שהאם סובבה את ראשה לא רק בשל כל מה שהבנו קודם, אלא מחשש שהשכנים שמעו, או מרצון למצוא מיד את הטלית בעיניה כדי שתזכור לאן עליה לפנות.
היא גם היתה צריכה לשאר היכן הכסף, מסתבר שזה לא היה פרט פעוט, ודאי שלא לקשישה בת 82, היא לא ידעה היכן הכסף מונח. היא היתה אבודה.
הסתבר שהיא הביטה פעמיים, הוא כבר היה רחוק, חתר הלאה, ( אולי חיו בונציה בכלל…:)), ובכל זאת היא עושה וידוא מבט, ונשארת עם המבט הרחק מול הרחוב הריק.
תרגיל מרתק. בכל רובד, עשוי לעילא,
דברים שרואים משם לא רואים מכאן,
איך ניתן לספר חוויה אחת באלף צורות ואופנים,
ועד כמה הדמיון משלים לנו את התמונות.
מבנה מוצק לעולם יכיל פרטים ברורים לכאורה, הניתנים לפרשנות אישית.
אמנות הסיפור.
קראתי את זה כמו תרגיל,
סיפור מתח,
וצפיה בסרט אילם משובח.