ככה למדתי צרפתית

חברתי ר’, (זו המטפלת המהוללה,שהיא חברה שלי מגיל 18,איתה נסעתי גם להודו), מספרת לי לילה אחד, לפני כמעט שמונה שנים ( אולי יותר, מי סופר..) שנכנסה לצאט.
יופי אמרתי לה, וולקאם טו ארץ עוץ. היו אלה ימי תום מקסימים של האינטרנט וגם שלנו.
בעודה מספרת לי מחוויותיה ( מיקי,זה טיפול הרשת הזו…)), היא מספרת על פגישה מקסימה ושיחה נהדרת, שניהלה עם אישה צעירה אשר נכנסה לראשונה באותו יום.
בעודה מפליגה בשבחי בת שיחה האינטליגנטית, השנונה והמצחיקה, היא אמרה לי, דברי איתה, היא מסוג הנשים שתמצאי איתן שפה משותפת והומור משותף.

השיחה ההיא לא ממש נשארה לי במוח, ולימים נתקלתי גם אני באותה אישה צעירה שכבר כבשה את הכללי והפכה לכוכבת. היא קלטה אותי ואני אותה. צחקנו המון, נהיינו חברות לוירטואליה.
שנתיים היינו וירטואליות, נפגשות נפרדות , צוחקות ומשוחחות מדי פעם על החיים ועל עצמנו.
ככה הכרתי את מירי, והשאר כבר הסטוריה.
ידעתי ששמה מירי שחם מחיפה, את האמת, ידענו זו על זו לא מעט. כל זה היה טרום בסימן כתיבה.

עכשיו אני מצרפת סיפור שפעם כתבתי, בתחילת אטרף כתיבת הילדות שלי.
כל מה שכתבתי עד עתה היתה, הקדמה.

יום יום היינו מגיעים מבית הספר והגן ישר אל הבית של מרסל.
ילדה קטנה עם ילקוט על הגב ושתי צמות ארוכות, אוחזת חזק חזק ביד של האח שלה,כי ככה הבטחתי לאבא. כל בוקר אבא אמר את אותו המשפט,להגיע ישר לבית של מרסל אחרי בית הספר, לא להתעכב בדרך, לא לדבר עם זרים ולא לעזוב את היד של אח שלי כי הוא פרא אדם, ואת אחותו הגדולה. אחר כך אבא נתן לנו נשיקה, וליוה אותנו לתחנת האוטובוס.

שלוש קומות היינו מטפסים, יד ביד, עד לדירה הכי יפה, של האשה הכי יפה בשכונה, מרסל.
מרסל דברה במבטא צרפתי כבד. היא היתה יפה כמו בג’ורנלים שהביאה איתה מפריז. היא .באה לשכונה שלנו ישר משם, ואיתה שני ילדיה הכל כך יפים, אוסף רהיטים מודרניים, המון נעליים ושמלות, מכונית פג’ו שחורה עם גג נפתח, שהיתה המכונית היחידה בכל השכונה אם לא באיזור כולו, אוסף תקליטים קטנים של זמרים צרפתיים ופטיפון. רק את הבעל שלה, היא לא הביאה איתה.
לעיתים רחוקות מאוד הוא היה מגיע לביקור מולדת מפריז, שם הגה את רעיונותיו המוזרים והמציא את עטי הביק הצהובים, רקח מני המצאות שמעולם לא הבנו את פישרן, ורוב היום היה מסתגף, אז עוד לא קראו לזה מדיטציה.
הוא היה טיפוס תמהוני הבעל של מרסל, וכבר אז היה מבוגר מאוד, שלא לומר שבעיני תמיד נראה זקן כמו צב.

על השיש במטבח של מרסל, הונחה צלוחית עם זרעוני חיטה להנבטה. כשהחיטה היתה מוריקה ומלבלבת בעלים קטנים בצלחת, ופטרית הענק היתה מפרישה מים חומים בצנצנת,ידענו. מוני, הוא הבעל, צריך להגיע לביקור בית.
בעיננו הילדים וגם בעיני השכנים, הוא היה חידה האיש הזה, שאת אשתו היפה והצעירה שלח הנה עם הילדים, הכסף, המכונית, הרהיטים והטלפון ששכחתי להזכיר. מכשיר הטלפון היה החיבור של השכונה שלנו אל העולם הגדול שמעבר להר הכרמל, ושל מירי ויונה ילדיה של מרסל, אל האבא שלהם שחי בצרפת.

מרסל הכינה לנו יום יום ארוחת צהריים חמה. זה היה ההסכם בינה לבין אבא שלי.
ישבנו במטבח המרווח שלה, מחכים למירי ויונה, כדי לאכול כולנו יחד ארוחה חמה.
היינו יושבים ומפטפטים שיחות של ילדים עם, תחליף האמא שלהם, שיחות שהיו חמות ונעימות, עד הרגע בו מירי ויונה היו נכנסים הביתה.
באותו רגע, כמעט תמיד, השיחות התנהלו מעל לראשינו בצרפתית.
מילים סתומות נהיו למשפטים, משפטים למשמעויות.
אני, בחושי הצעירים והרגישים כבר אז, הבנתי שכל פעם שהשפה מתחלפת, זה סימן שמדברים אודותינו. השיחות הללו תמיד התחילו במילת הקוד, PAUVRE, שפרושה, מסכנים, או אומללים.
כן, ככה הם כינו אותנו “המסכנים”.
נשמתי היתה נעתקת בכל פעם שנאמרה המילה הזו, כי הבנתי את הכוונה שמאחוריה.
באמצע הביס של השניצל, או הפירה, הייתי מרגישה איך הלב שלי דופק חזק חזק. ידעתי איך תוך רגע אשמע איזה דבר או שניים עלי ועל אחי הקטן, זה שהופקדתי לשמור עליו. הבנתי כבר אז, שאין לי שום יכולת להגן לא עליו, ולא על עצמי מהעלבון. אז שתקתי, וחיכיתי שהשיחה תחזור לעברית, והדיבור יהפוך לדיבור ישיר.
בלעתי בביסים קטנים את מנות העלבון היומיות יחד עם השניצל והפירה, ידעתי שאסור לי לגלות שלאט לאט אני מבינה את כל מה שנאמר מעל הראש שלי בצרפתית.
רציתי לצרוח שם בין הסלט וינגרט, למוס השוקולה, שאני ממש לא אשמה שאמא שלנו מתה ואנחנו מחוייבים לאכול ארוחה חמה בצהריים אצל מרסל, וזה בכלל לא היה הרעיון שלנו להפריע למירי ויונה כל יום בצהריים ולהתחלק איתם באמא שלהם, כי זה היה הסיכום שלה עם אבא שלי, ושמעולם איש לא שאל לדעתנו. רציתי שהיא, מרסל תשתיק אותם, ולא תרשה להם לדבר מעל ראשינו צרפתית, אבל היא המשיכה ודברה איתם, מתעלמת מאיתנו.

למירי היו הבובות הכי יפות ,כאלה שעוצמות עיניים,עם שערות שניתן לסרק, ואחת תינוקת שעושה פיפי כששנותנים לה לשתות מבקבוק. והיו לה גם ברביות כשאיש עוד לא שמע בישראל על התופעה הזו של הבובה שהיא האשה המושלמת. הבובה שיש לה חיים נפלאים עם בעל בשם קן וילדים ואחיות..משפחה מלאה. היו למירי בארון גם שמלות מעוררות קנאה שמלות מפריז, כאלה עם תחתיות עומדות ויהלומים נוצצים רקומים בחזיתן. אני הייתי בטוחה שאלה הן שמלות אמיתיות של נסיכות, כי מירי היתה נסיכה אמיתית, עם חדר משלה, ים צעצועים ואמא יפה. היא היתה גדולה ממני בארבע שנים ויפה עוד יותר מאמא שלה.
שנאתי, ואהבתי אותה.
היא לא נתנה לי לגעת בבובות היפות, ובקושי הרשתה לי להכנס לחדר שלה. בהפגנתיות היתה נועלת אחריה את הדלת ואומרת בקול רם, אני הולכת לשחק עכשיו עם הבובות שלי, באכזריות שרק ילדות יכולות להפגין כלפי ילדות קטנות מהן.
בסתר הלב שלי, חלמתי שיום אחד אני אראה לה, אוכיח לה מי שווה יותר, שעלי לעולם איש לא יאמרPAUVRE .

יונה, האח שלה דווקא אהב אותי, ויחד היינו מסתכלים בקומיקס של טינטין בצרפתית. הוא היה מתרגם לי את הכתוב. קלטתי מהר את השפה, את הכוונות, את המנגינה, ואפילו את המבטא. ליונה ולי היו סודות. גם הוא היה ילד יפה.

למרסל היה פטפון. שעות היינו שומעים ברקע את ברברה, ואדמו, את ג’אק ברל ואדית פיאף מתקליטים קטנים שעד היום אני זוכרת שהיה שם אחד בצבע אדום של זמר בשם כריסטוף. את כל המילים למדתי בעל פה, גם את אלה שממש לא הבנתי.
הפראנקופיליה נכנסה לי לדם מימים רבים שהבית של מרסל היה גם כמעט הבית שלי.
הכל היה להם שם לילדים של מרסל, למעט דבר אחד, לא היה להם את אבא שלהם.

כשאבא שלי היה מגיע מהעבודה, היינו רצים אליו אחי ואני, והוא היה מעיף אותי לגובה בחיבוק, ומרכיב את אחי על הכתפיים הענקיות שלו. זה היה רגע נקמה מתוק מדבש.
מירי היתה משפילה מבט, מסתכלת מהחלון איך היינו הולכים עם אבא יד ביד ביד, לבית הקטן שממול, הבית שבתוך הואדי.
אבא גדול, צועד עם ילדה אחת בת שש, וילד בן ארבע וחצי, שואל אותם איך עבר עליהם היום. ואנחנו היינו מספרים רק חלקים , לא מגלים לו על השעות בהן הושפלנו, כדי לא להעציב אותו, כדי לא להקשות עליו.

השנים עברו. בגיל שמונה הודעתי לאבא שדי לי מארוחות הצהריים בבית של מרסל, ומהיום, אני אחראית על ארוחת הצהריים הקלה הכוללת סנדויץ וסלט וחביתה.
אני כבר גדולה ועצמאית אמרתי לו, ולא סיפרתי לו את האמת. לא סיפרתי לו שאני מבינה צרפתית דיי.

מדי פעם הייתי עולה לקומה שלישית בבית שממול, אבל רק עם אבא. היינו שומעים מוסיקה ואוכלים יחד עוגה אצל מרסל, כי מרסל ואבא שלי היו חברים, לימים הסתבר שקצת יותר מזה. כולם ידעו, רק אנחנו לא הבנו אז את הסוד הגדול.

עם מירי שמרתי על קשרי חברות זהירים. היא היתה מושא ההערצה של כל הבנים, והתבגרה מהר. אני נשארתי קטנטונת. את יונה אחיה אהבתי בסתר הרשיתי לו לתת לי נשיקות ולסרק אותי אפילו שזה כאב. היינו חברים, ולכן סלחתי לו.

הילדים של מרסל, בקשו מאבא שלי שיקח גם אותם לטיולים בואדי, לאוניות הגדולות שבנמל, שיעזור להם בשעורי בית באנגלית, שילמד אותם קשרים של חבלים, שיתקן להם אופניים, שיצחיק אותם בסיפורים, ואני חרקתי שיניים בשקט ועשיתי כל מניפולציה אפשרית כדי לטרפד להם את הגזלה הזו של האבא שלי, שהוא רק שלי, ושל אחי.
מירי עשתה הכל כדי לגזול ממני כל מה שהיה לי. את השמלות החדשות שהגיעו בחבילה מסבתא מאנגליה שלא ידעה את מידותי, את אבא שלי שיעזור לה בשיעורים, את מעט הזמן שאמא שלה הקדישה לי בהתבגרותי.

בחרתי צרפתית כשפה נוספת לבגרות מלאה. הייתי טובה בצרפתית. כשלמדנו הקמצן של מולייר, ראיתי לנגד עיני את המילה PAUVRE , אותה הדחקתי במהלך השנים. והכל צף ועלה, זכרונות ארוחות הצהריים המשפילות ההן.
מעולם לא נתנו למישהו להביט בנו כעל מסכנים, ילדי השכנים כולם אהבו לבוא אלינו. היתה בבית הזה בכל זאת, שמחה, חום וביטחון בהם היינו עטופים על ידי האבא שלנו שניסה להגן עלינו עד כמה שיכול היה. למרות הריק הגדול והגעגוע לאמא בבית,לא חשתי מעולם שאני מסכנה, אלא ברגעים של משבר, בהם חיפשתי לבכות. אז, ברגעים האלה שמעתי את המילה הצרפתית הזו, .pauvre
מירי ויונה וגם מרסל, כבר מזמן לא היו חלק פעיל בחיינו, עברנו דירה.
אבא רחק משם, נעשה צפוף משמצא אישה איתה החליט יום אחד להתחתן. גם אנחנו, עברנו לקצה המרוחק של הרחוב, ורחקנו משכונת ילדותנו ומהם.
את מירי הייתי רואה בבית הספר התיכון. היא נהייתה פריקית, יפהפיה, הסתבכה עם סמים. יונה גם הוא הסתבך.
אחר כך שמעתי שברחה עם איזה נרקומן ושייטה בעולם על יאכטה.

השנים עברו, והגעתי לפריז.
הייתי חייבת לעצמי חיים בפריז .ככה הרגשתי, ולא ממש ידעתי למה.
הריחות, הצבעים, הצלילים, השפה היו מוכרים לי כל כך, לא יכולתי שלא להזכר בימים האלה אצל מרסל. זה היה כמו להגיע חזרה למחוזות הילדות.
כל כוסית פרנו הזכירה לי אותה, ולג’מבון היה טעם של בית. ברברה, ג’אק ברל, איב מונטאן, ואדית פיאף חזרו אלי באלף ואריאציות, והזכירו לי את הצדדים המתוקים של הילדות שלי, אבל את הPAUVRE  ההוא לא שכחתי. הוא רק נהיה קטן. קטנצ’יק.

באתי לבקר בבית הורי, אבא היה חולה מאוד. אילנה טיפלה בו באהבה. שמחתי אותו עם התינוק שלי,
אחר כך לקחתי את העגלה ויצאתי להראות לבני התינוק את מחוזות ילדותי.
בעודי מסתובבת במרכז הכרמל, מתבוננת בזמן שקפא, שמעתי קול קורא, מיקי? מיקיל’ה?
מולי עמד צל של אישה, עיניים שקועות, רזון חולני, שיער דהוי וחסרת כמה שיניים.
זו היתה מירי, מירי היפה של ילדותי.
נעצבתי. חיבקתי אותה, שמחתי לראות אותה . היא התגרשה, היא משתקמת אמרה לי. יש לה ילדים ויש לה גבר חדש.
כמה שאת נראית מאושרת, אמרה לי וצחקקה בפה חסר שיניים אל התינוק שלי שצחקק אליה חזרה בפה עם שתי שיניים.
Pauvre,  קטנטן התחיל לטפס לי מהבטן לתוך הגרון, ושתקתי.

זה לא סוף הסיפור.

סגיר הכרחי.

לפני כמה שנים, פתחתי את העיתון, ולזוועתי ראיתי ידיעה על רוכבת אופנוע מחיפה בשם מירי שחם שנהרגה בדרך להפגנה של אופנוענים בירושלים.
התאבנתי. זו מירי, מירי שלי, החברה הוירטואלית, האישה ההיא איתה אני מדברת כבר שנתיים. לא ידעתי שהיא רוכבת אופנוע הבתזונה, לא נראתה לי בלתי אחראית.
בתאלף פסיכית, חשבתי. איזה פיקשוש של חיים, התאבלתי. לא הספקתי לפגוש אותה, לא ראיתי תמונה שלה, מה יהיה עם הילדים??? הרצתי במוחי שעות וימים של שיחות ודיבור,הכרות לפני ולפנים כך חשבתי, ומה אני בכלל יודעת?אלמלא היתה הידיעה בעיתון לא הייתי יודעת מה קרה לה, הייתי מאשימה אותה בדיליט ללא ניפנוף שלום, בהעלמות פתע, ואני לא יכולה שהולכים לי בלי שלום, אני לא יכולה בלי להגיד שלום.הייתי מאשימה אותה ואת ואת הוירטואליה.
התאבלתי. לא נכנסתי לצ’אטים. חשבתי ללכת לנחם את האלמן ( טפו!) לחבק את הילדים.
יום אחד ר’ אומרת לי, תשמעי משהו מוזר, המירי שלך בועטת ונושכת ומשעשעת , חיה לחלוטין, והיא בצ’אט.
נכנסתי מיד ושאלתי אותה, לא מתת בתאונת אופנוע?
והיא צוחקת ואומרת,זונה, לאן נעלמת? אני????? אני לאן נעלמתי?
לא, היא עונה לי, זו מירי שחם אחרת, מבוגרת הרבה יותר, אל תשאלי מה נהיה לי מזה.
נשמתי לרווחה, שהחיינו.
לא עוברים כמה ימים והידיעה מגיעה אלי, זו מירי וקסלר, מירי של הילדות שלך, ככה קוראים לה, מירי שחם.
איזה תעתוע של חיים, חשבתי על ה-pauvre ההוא, על הגלגל המטורף של החיים, על האבא שמגדל עכשיו לבד את הילדים שלה, יחד עם הסבתא מרסל ועל החברה החדשה שיש לי והיא, שתבדל לחיים ארוכים, חברה נהדרת, ככה כבר מעל שמונה שנים.


אז זו התמונה ששלחתי לך אתמול. מיקי הקוסמת, עמודת זקופה במבט רציני, על סף הכעס עם מירי ההיא, מחבקת באדנותיות כאחות גדולה. שחורלבן של חיים, פוזיטיב נגטיב.
צבט לי את הלב אתמול, כשראיתי את כל הסיפורים הזה, בתמונה אחת קטנה ששלחתי לך.