לפני עשרים וחמש שנה, הבטחת לי את המפרץ שלך, סליאס.
את שטיחי המדרגות היורדות עקלתון אל הים פרשת לכבודי,
ואת כל רוחות המפרץ רתמת אל סירתך, שהביאה לי את הקאלאמרי רב הזרועות, והברבוניות שבאו לרקוד סירטאקי על הצלחת שלי מדי ערב.
בלילות שרת לי וסיפרת לי על סריפוס שלך, על המדוזה, המפלצת הגדולה אותה הרג איזה גיבור מיתולוגי שאינני זוכרת את שמו, אותה מדוזה שכל מי שהביט בה היה נהפך לאבן. אני סיפרתי לך על אשת לוט, וים המוות.
ככה עברו הימים שלנו בסריפוס בין ההרדופים שבחצר, האוזו והים.
אתה מחובר ליוונית, אני לעברית, ושנינו חיים ביניהן באנגלית.
בימים היית מצייר, בלילות יצאת לים. כשהיית יוצא, אני התגעגעתי הביתה לחוף אחר שבו המים אינם צלולים כמו מי הים שלך וגם הרבה הרבה יותר מלוחים.
הסברתי לך שהים שלנו כל כך מלוח כי הוא ים של דמעות, ואתה חייכת ואמרת לי, מה את יודעת על דמעות?
אז סיפרתי לך.
בלילות כשלא היית, קראתי ספרים בעברית והקשבתי לקסטה היחידה שהייתה איתי עם המוזיקה שלי מהבית.
שרתי, וכתבתי מכתבים מימין לשמאל שורות ארוכות וצפופות.
מתי כספי ושלמה גרוניך שרו את “מאחורי הגדר הלבנה, האנשים לא יודעים אין להם מושג מי חי ואם בכלל…” ואני שרתי אתם , עוד ועוד, אינספור פעמים, מחניקה געגוע.
אתה לימדת אותי לאהוב את המוסיקה שלך, וניסית ללמד אותי יוונית.
הכתיבה שלי מימין לשמאל הצחיקה אותך ואני כתבתי וכתבתי וסיפרתי עלי ועליך, ככה העברתי געגוע למילים, ומילים לגעגועים. בלילות רציתי הביתה
כבר שמונה חודשים או יותר, שלא הייתי שם.
אתה אמרת לי, בית, זה איפה שאת נמצאת, ועכשיו את פה, ואני והמפרץ, זה הבית שלך.
היה לי טוב, שמחתי אתך.
לפני עשרים וחמש שנים סליאס, אהבתי אותך, והמפרץ היה שלי, מתנה ממך.
כשירדתי בשביל המדרגות העקלתון בפעם האחרונה, הבטחתי לך שאחזור אל השקט שלך. הבטחתי רק לקפוץ רגע אל המחוזות שלי, לראות אם כלום לא השתנה, לתת איזו נשיקה מתגעגעת בעברית של בית, כזו שנותנים מימין לשמאל, להריח, לנשום עמוק, להביא לי איזה ספר או שניים, ועוד מוסיקה, ואחרי כל אלה, לחזור אלייך, ומהר.
לקחת אותי אל המעבורת הגדולה ובקשת שאשוב.
יש לי עד היום תמונות שלנו. אולי שתיים. המעידות שכל זה אכן קרה.
לך נשארו כמה רישומים שלי שאולי דהו עם השנים, ואולי בכלל מזמן זרקת אותם, ויש לי את המכתבים.
יש רגעים סליאס, שאני יושבת מול חלונות כחולים אחרים, בבית שלי זה שאין לו חוף ים בחלונות, וחושבת עליך, איך ודאי התבגרת גם אתה, איך השמש השחימה את פניך כמו ככר לחם צרובה היטב וחרצה בהם חריצים, איך שיערך הארוך ודאי כבר האפיר, ואולי יש לך איזה נכד או שניים.
האם אתה עוד מצייר, שר וצוחק את הצחוק העמוק הזה שלך? צחוק בריח ניקוטין וים, סליאס? האם אתה עוד שם?
חושבת על השקט שלך, על הפשטות והשמחה שהצעת לי, ומקנאה בך.
אז בניתי לי בית, סגנון ים תיכוני יווני, עם חצר פנימית כזו כמו שהייתה לנו שם, ואין לי מפרץ.
נזכרת בתמונת תנועת היד שלך כשהרמת את הרשתות המלאות, את העדינות שבתנופה, כשרשמת באור הזה הבא מהים, ואיך ליטפת אותי ברכות המכחול בקצב של רמבטיקו, כמה סיפורים סיפרת כשהכנת את הדג לארוחה.
שמחת החיים והפשטות היו תמונת נוף חייך, אליהם פתחת לי דלת ממנה חמקתי.
איך היית לי בבועת המפרץ הצלול, ריחות הדגים, מרבץ הבתים על מדרון ההר, והמנגינה, זו שנמהלת ברצינה, אוזו ותנועת רגליים קצבית בחיבוק של לובסטר במכמורת, ואני בחרתי ללכת הביתה.
נזכרתי בך היום סליאס, כי ברדיו שר מיקיס תיאודוראקיס, ואני פוחדת.
מיקיס קראת לי.
אני זוכרת היטב את כל מה שסיפרת לי עליו, ואודות המלחמה.
אל תספר לי על מלחמות בקשתי, עייפתי מהן ולכן גם רחקתי ובאתי עד אליך.
ואתה שאלת, איך כבר התעייפת ואת כל כך צעירה?
אז סיפרתי לך עוד.
אני יושבת עכשיו מול החלון היפה שלי, כבר עברו עשרים וחמש שנים מהיום בו לא שבתי אלייך, ואני מביטה בים פרחי האביב שבשדה.
יורד גשם, השעה שתיים, חג היום אצלנו.
חג החירות, ובחדשות מדברים על גיוס מילואים. זו מלחמה.
התבגרתי סליאס מאז אתה זוכר אותי. למדתי כמה דברים, ויש לי ילד שעוד מעט יהיה חייל. ומיקיס, מיקיס תיאודוראקיס שר על מלחמה כל כך רחוקה
שאתם אולי כבר שכחתם את נשיכתה, כזו שנשארה ממנה רק מוסיקה,
וכאן בבית, שעה וחצי טיסה ממך, זה כאב שלא מסתיים.
מאובנת אני יושבת על הכסא ולא מסוגלת לזוז, מקשיבה לחדשות ורואה את המדוזה הנוראה ההיא מול העיניים שלי. היא באה עד הנה, עברה את כל מכשולי המים המלוחים. היא מבעיתה, מכוערת, חלקלקה וחצופה .
היא יודעת היטב שאני מביטה לה בעיניים, תמונת נוף חיי הצורבת.
ואני התאבנתי סליאס, כמו באגדה שסיפרת לי פעם , כמו כל המאובנים של סריפוס שלך, כמו אשת לוט.
אני יודעת יקירי, ששם בסריפוס היפה שלך, נשאר מפרץ אחד שהוא הקונכייה ששמרת רק לי.
התגעגעתי פתאום, כל כך התגעגעתי למנגינה הפשוטה שלך ולשקט הכחול.
מיקיס.