מכתבה של אילנה

חגי ואלון היקרים,

אני כותבת לכם הבוקר לאחר שמילות הפרידה מתנגנות בליבי מהרגע שאיתן בן דויד התקשר עם ההודעה העצובה על לכתה של מיקי.

אהבתי את מיקי מאד. נוסף על היותה חברה כיפיית, מצחיקה ומרגשת בו זמנית היתה גם מקור להשראה מבחינה מקצועית בכל הקשור לפיתוח הקהילתי בו עסקנו שתינו, ביחד ולחוד, במהלך השנים שעבדנו ביחד.

היכרתי אותה, ואתכם, במהלך ההכנות לחגיגות השישים לרינתיה, בשנת 2010. הבנו שאנו מדברות שפה דומה מבחינה מקצועית, שהלב שלנו והחלומות שלנו לוקחים אותנו לעולמות תוכן משיקים ומשלימים. מוזר איך שדרכים מצטלבות (רציתי כאן לסיים את המשפט בשלש נקודות… אבל נזכרתי שמיקי התנגדה לכך נחרצות. מתאים לה). ובכן, אחרי שנגמרה תרועת הפסטיבלים, אני פניתי לעבודה ציבורית והקמתי את אגף “חברה וקהילה” בתנועת המושבים. מיקי, ממש במקביל, הקימה באופן ממוקד “מראה מקום”. שתינו האמנו, שבמיוחד במרחב הכפרי, יש לפעול לפיתוח המושב על ידי מתן ביטוי לכוחות המתחדשים ביישוב מתוך כבוד, הוקרה והיכרות של שורשיו ומתוך חשיבה חזונית מחברת ומעצימה לשנים קדימה. כל כך שמחתי וחשתי גאווה אמיתית על השתלבותה של מיקי בצוות ההדרכה של אגף חברה וקהילה בתנועת המושבים בפרוייקטים שונים. אהבתי את הדמיון המתפרץ שלה, את יכולתה לתרגם את חלומותיה לפעולות וליישום לטובת הציבור והתמלאתי נחת על ההזדמנויות שיצרנו ביחד להניע רבים מיישובי המרחב הכפרי לאמץ את הגישה. מיקי, בדרכה הייחודית, הייתה כעין מגנט לכל מי שהקשיב לה וכמובן מיד נשבה בקסמה. היא  פיתחה ופתחה את מחשבתה היצירתית לכל סביבה וקהילה, מושבים, קיבוצים, ערים, עיירות, יישובים קהילתיים וארגונים – לכולם ועם כולם, ידעה “להסיר חלודה מהלב” (ביטוי שנולד בראיון משותף שעשינו אצל בועז דויד ז”ל,  ממייסדי רינתיה, בהכנה לחגיגות).

מוזר איך שדרכים מצטלבות: לאחר מספר שנים בהם התמודדתי עם מצב רפואי מורכב, כשמיקי מלווה אותי כל העת ברקע בכל הנוגע ללבטים ולדרכי הטיפול ומה לעשות בהקשר העבודה, פרשתי לביתי. משנת 2016 ועד סוף 2017 המשכנו להיות בקשר רציף ולהיפגש מעת לעת. בסוף אותה שנה אובחנה סוף סוף התסמונת עימה אני מתמודדת והוחלט שעליי לעבור השתלת מח עצמית (את ההודעה לגבי הבירור הראשוני לטובת אבחון זה קיבלתי אצלכם בבית. ישבנו לאכול גולאש עשיר וקצת חריף וקיבלתי את הטלפון מבית החולים…).  ואכן לאחר תקופה מסויימת של התייעצויות הגיע זמן הטיפול. ההלם הקשה ביותר עבורי בתקופה זו היה לקבל ממיקי את ההודעה שגם היא “הצטרפה למעגל” ומעתה גם היא בעסק. סרטן. גידול. יהיה בסדר. אני מתמודדת. אנחנו מתמודדות ונתגבר. 

המצאנו לו שם: “גידי” הגידול.

החלפנו חוויות על מנוחה ועל הצורך לסגור לעיתים את הדלת, להתכנס בעצמנו. למצוא את הכוחות בפנים. היא הרבתה לספר על התמיכה הרבה שקיבלה מכם, ועל אהבתה הרבה אליכם. מתקופה זו ואילך, לצערי לא נפגשנו כלל. .

התקשרתי מעת לעת. מידי פעם ענתה לי, על פי רב במסרונים המתייחסים לתקופה ולמצב.

הנה ההתכתבויות האחרונות שלנו, (התכתבות קצת ארוכה, אך כמה טוב שהיא נשארה לי כמזכרת) מיום הבחירות 17.09.19 (הקמפיין השני):

“יום בחירות טוב יקירתי. אני מקווה שאת בטובות. חושבת עלייך הרבה. אני בסדר. עליות וירידות לא היסטריות. עדיין בטיפולים. ימים מאתגרים וימים של מתנות. האופטימיות מלווה אותי עם החיבוק העוטף של מי שקרוב. את מבינה בדיוק על מה אני מדברת. בינתיים הפט סי טי הראה טובות. נסיגת חלק מהגרורות ואי צמיחה או שינוי באחרות. משמע אני מתקדמת. הלוואי ויכולנו באנרגיות שלנו לרפא את הסרטן הזה שאוכל את המדינה שלנו. תזכרי שאני אוהבת אותך גם אם לא מתראות או מדברות. תמיד. “

“ראיתי אתמול בטלוויזיה והבנתי שאת בהפקות. מאד אשמח שתבואי. יום שני אני חוזרת לכימו אחרי קצת פגרה ממנו. דברי איתי אחרי הבחירות ונקבע דייט. זה חיוני לנשומה”.

” … אני די בחממה. גם חלושעס וגם אין לי סבלנות להרבה אנשים ומצד שני יש לי סבלנות ושקט עצומים. מאד ממוקדת. נזהרת מפרהסיות אבל מסתבר טפו טפו שהחיסוניות שלי גבוהה. לא לוקחת צא’נסים.. . מתפללת שהיום הזה יעבור בלי אלימות או חלילה גרוע מזה, ושנצליח להושיע את עצמנו מנפילה לתהום עמוקה יותר. אך גם משם, יגיע יום שנצליח לעלות ולהבין את עצמנו. ההיסטוריה תשפוט את מי שתשפוט”.

“בחרתי. זהו. לוקחת עת עצמי ואת חגי ולראשונה נוסעים ליומיים לנוח אצל חברים בעמוקה. רחוק מהמולת הרדיו והטלוויזיה. ארגיש טוב, אשאר שם ולא – בערב הביתה”.

20.9.29 “כמו שאני מאמינה בחיי, צריך להביט פנימה בכל צוהר של אור שנפתח וללכת בעקבותיו. שבת שלום, מותק, קיבלתי חופשה מכימו (אחרי הטיפול ביום שני) לחודש! בחודש הזה אני מקווה שנמצא לנו פתח לחיבוק עין בעין לב אל לב”.

לאחר מכן, שוב לא הצלחתי לדבר איתה. ניסיתי אך לא היה מענה. הבנתי שהיא זקוקה למרחב. הבטחתי לה בליבי שאם וכאשר תרצה אמשיך לחכות ולהיות כאן בשבילה, עין בעין לב אל לב.

ב21.2.20 ענתה לי סוף סוף : “אחזור אלייך, מותקית. שבת מנוחה. שבת שלום”.

אך לא עוד.  

בתקופה האחרונה הצצתי בחשש לוואטסאפ רק כדי לראות שהיא שם. גם אם לא מתאים לה לדבר, איתי או בכלל, לדעת שנראתה לאחרונה ביום….

כעת בוואטאפ שלי חיוך כובש וכותרת: נראתה לאחרונה ביום ג’, 20:22.אני מניחה שאלה הייתם אתם, בטלפון שלה.

אני מאמינה שדרכינו ישובו ויצטלבו בהמשך. משהו גדול ורחב ייפתח והתמונה הרחבה תתבהר.  עד אז, אני נוצרת את דמותה אל מול עיניי ובליבי,

שולחת לכם “חיבוק לנשומה” כמו שאמרה מיקי, כי אין נחמה, רק לומדים לחיות עם הגעגוע.

מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם עם זכרה ולאורה בהמשך הדרך,

מכל הלב,

אילנה יוגב

שבת, ‏י”ג חשון, תשפ”א

‏31 אוקטובר, 2020