פורסם ב-6/9/2009
(בהקשר של קספר, דמות טלוויזיונית מצוירת של רוח רפאים)
אבא הביא הביתה מכשיר פלא תוצרת פיליפס, טלויזיה שחור לבן.
כל זה היה מתישהו באמצע שנות השישים, עוד לפני שהמצעד צעד, אחרי המלחמה ההיא, שעשתה מדינה קטנה לאימפריה, ופתחה לנו את שידורי ישראל בטלויזיה.
כל ילדי השכונה היו מגיעים יום יום אחר הצהרים, כולנו ישבנו על השטיח מול עגלת הטלויזיה, קטנים מקדימה גדולים יותר מאחור. אחר הצהרים הקרינו סרטים מצויירים. שלג כיסה את המסך, ותמיד היה איזה ילד תורן שתפקידו היה לסובב את האנטנה הפנימית. מבחינתנו, שנים רבות מיקי מאוס וחבריו היו נתונים בסכנה תמידית לפנומוניה, עקב התרוצצותם חצי ערומים בשלג.
ככה גם למדתי אנגלית.
היו לנו שתיים וחצי תחנות. קצת ירדן, השידורים מלבנון ( אהבתי את ג´ודי ובאפי ואנקל ביל, וגם את הפרסומת
לצ´יקלטצ בערבית ואת ג´יני ההיא שעשתה קסמים) והשידורים מקפריסין, שכללו את לוסיל בול שואו, כל הקארטונז ( האקל וג´אקל, פופאי, ובאגס באני)ביניהם, פנינה מתוקה שכולנו התמכרנו לה, סרט מצוייר שחורלבן בו מככבת רוח רפאים- ילדון בשם קאספר.
קאספר דה פרנדלי גוסט. את שיר הסגיר אני זוכרת עד היום.
מעולם לא עלה על דעתי, עד לרגע זה, שמדובר בעצם ברוח של ילד מת.