בחופש הגדול, יסמין ואני היינו מכינות סנדלים מקרטון של קופסאות נעלים וחוטי פלסטיק צבעוניים, הסנדלים שלנו היו להיט .
למרות העובדה שהם היו נקרעים עוד באותו יום, לנו זה ממש לא הפריע.
כל יום היינו מייצרות דגם מפתיע חדש, ושוחקות אותו עד למחרת.
יסמין היתה כל מה שאני לא.
היה לה שם יפה, היא היתה שחומה ומתולתלת, היתה לה משפחה גדולה, עם הרבה אחים ואחיות והיא היתה רקדנית מחוננת כבר בגיל 7.
באותו קיץ,כשהיינו בנות מצווה, לקחתי מדליית זהב בשחיה מאה מטר חזה,והמורה צבי, האיש שלימד את כולנו לשחות, אמר לאבא שלי, הבת שלך, דג במים.
אבא היה גאה בי עם תעודת ההצטיינות, והמדליה.
החלומות של אבא שלי שאהיה שחיינית, לא הספיקו לי. רציתי להיות גם רקדנית או שחקנית אולי אפילו זמרת.
התאמנתי על זה.
לפעמים הייתי לוקחת את מברשת השיער, ומחקה את אילנית, שרה,” שם שם ראיתי קשת בענן” את זה למדתי אפילו לנגן בגיטרה.
הייתי גם כותבת הצגות, מארגנת את ילדי השכונה כסטטיסטים, יסמין תמיד קבלה את תפקידי הפיה, הנסיכה, הבלרינה,ואני תמיד הייתי הרעה.
כרטיס להצגות שלנו כלל, מיץ פטל, קרטיבים מקוביות קרח עם פטל, וביום מוצלח גם סוכריות טופי.
גדלנו קצת.
החלום האמיתי שלי, אחרי שביטלתי את חלום הזמרת, ואת חלום השחקנית הדחקתי לשלב אחר, היה, לרקוד. להיות כמו מרגוט פונטיין.
רציתי להיות פרימה בלרינה.
אז הלכתי עם יסמין לשיעורי בלט, בסטודיו של מאדאם ארכיפובה,בכרמל.
מאדאם ארכיפובה,נראתה כמו מכשפה זקנה, שיער מתוח גבות דקות, ורזון מבהיל.
תמיד היתה אוחזת בידה מקל.
קבוצת נערות צעירות, בבגדי בלט ורדרדים רועדת מפחד, מאימת המורה הגדולה מכולן, האישה שתתן בידנו את המפתח לבולשוי.
היתה נקודה נוספת, חשובה לא פחות, להליכה ללמוד אצל מאדאם ארכיפובה, רק היפות באמת, למדו אצלה, אז כמובן, חשוב מאוד היה להשתייך לקבוצה שכזו, ולהאמין שבקרוב אהפוך לברבור.
מאדאם ארכיפובה אמרה לי להפסיק לשחות, ולהפסיק לזלול, ולהתאמן יום יום, לישון מוקדם, ועוד רשימה שלמה של אסורים, אם אני רוצה להיות רקדנית.
באימון השחיה הבא, מצאתי לי תירוץ נפלא למה להפסיק לשחות, מבלי שאבא יוכל למחות, והודעתי, הספידו שקוף, רואים לי את הציצי.
התחלתי להקפיד ולבוא לשעורים של מאדאם אריכפובה, ובאמת באמת השתדלתי.
יסמין כדררה את שיערה הארוך ואספה אותו ברשת. היא עמדה זקופה עם רגל אחת על הבאר ושתי ידיה פרושות לצדדים, מושלמת.
השיער החלק שלי התמרד, וברח מהסיכות,
הטייץ הורודים, נכנסו לי לטוסיק, הרגליים כאבו, בעיקר האצבעות.
הרגשתי את המכה של המקל על הרגליים שלי. שמעתי אותה נושפת מאחורי,מצווה: לישר יד, להכניס תחת, להפסיק לאכול גלידות, אחרת את לא פה.
נעלבתי, ושתקתי. באמת השתדלתי.
המשמעת שנדרשה בשעורי הבלט, ושעות האימונים בזמן שכולם הלכו לים לקולנוע ולתנועה, לא הסתדרה עם האנרגיות, וחוסר הדיסציפלינה שלי.
יסמין כבר קבלה תפקידים ראשיים, כמו בהצגות שעשינו יחד כשהיינו קטנות, קצרה מחיאות כפיים ואני, שהבנתי שכנראה לעולם לא אהיה פרימה בלרינה, פרשתי בטריקת דלת,ביום בו מאדאם ארכיפובה צעקה עלי, “דם! אני רוצה לראות דם באצבעות של הרגליים שלך.”
אז שחררתי את רגלי מנעלי הסאטן, מה שאומר, שהסתובבתי חצי קיץ, יחפה ודי מאושרת, בים.
יסמין שמרה טוב טוב על רגליה, כמצוות מורתה.
חיממה אותן,עיסתה אותן, חותלות בחורף, תרגילי חימום בקיץ, הרגליים שלה היו ארוכות ויפות, ונשאו אותה נפלא, מכירות לה תודה.
אסור לי ללכת יחפה, ארכיפובה אמרה שזה מזיק לרגליים.היא הסבירה, וגרבה גרביים באמצע הקיץ הלוהט.
אסור לי לאכול, היא הוסיפה, ולא נגעה בפאלאפל או בגלידה.
אסור לי ללכת לים, לא יכולה לבוא לתנועה, לא יכולה להסתפר, אסור לי ללכת לישון מאוחר, חייבת לשמור על הגוף, בעיקר על הרגליים.
אלה היו המשפטים ששמעתי מחברתי כל פעם כשקראתי לה,משפטים שהלכו והרחיקו את עולמה מעולמי.
בבית של יסמין שמעו מוסיקה שמעולם לא שמעתי. מוסיקה ערבית.
השכנים, שהיו רובם ייקים תרבותיים, היו מעווים פרצופים, ומביטים באמא של יסמין במבטי בוז מתנשאים וסלחניים.
אנשים טובים נקיים ופשוטים, היו אומרים זה לזה, פרענקים.
אבא שלי היה עדין קצת יותר, ואמר, באמת אנשים פשוטים וטובים, אבל יש להם בת מאוד מוכשרת.
אני אהבתי להיות שם. בבית ההוא, תמיד היה שם שמח, רועש, טעים וחם.
אמא של יסמין, למדה אותי סודות נשיים, בלי להגיד מילה מיותרת.
היא לימדה אותי להניע אגן, להבליט שדיים, להקשיב למוסיקה שבחיים לא שמעתי קודם, היא למדה אותי שמותר לאכול בידיים, ואפשר לוותר על גינונים מיותרים שהבאתי מהבית שלי שבקומה מעל, דברה על גברים בחייה ועל סקס.
היא תמיד שרה האישה הזו, ואמרה מילים כמו, עיוני. והכי הכי, היא תמיד היתה בבית,אהבתי אותה.
יסמין כבר היתה ליפהפיה אמיתית. עיני שקד ענקיות, עור שוקולד רגליים ארוכות ארוכות ואצבעות ידיים מושלמות.היא היתה מודליאני, נערה של גוגן וכל הרקדניות של דגה. לא היתה לה סבלנות לאמא שלה, היא התביישה בה.
אני כמובן,הלכתי לכל המופעים שלה, מחאתי לה כפיים, שמחתי בהצלחותיה והבנתי שאינני רוצה להיות ברבור, או פיה, כבולה בסד של נעלי סאטן ואיסורים, אני פשוט רוצה להנות.
כבר רחקתי מהמקום ההוא של ילדותנו, התאמנתי בענינים נשיים, שלא היה להם כל קשר עם דיסציפלינה.
בגיל 18 ארזתי את עצמי, ולמעשה, עזבתי.
הבטחתי ליסמין, שאגיע לבקר, שתבוא גם היא,ונסעתי.
הנסיעה שלה לפריז כבר היתה סגורה. תוך כמה חודשים היא תסע ללמוד בצרפת על מילגה רק עוד כמה חודשים בצבא, והיא לא כאן.
הטלפון שבישר לי את ההודעה שיסמין חולה בחצבת קשה, ואיבדה את ההכרה, תפס אותי בקצה השני של הארץ, בעולם החדש שלי.
באתי הביתה,ולבית חולים רמבם.
חברתי היפה, שכבה מחוסרת הכרה, צינורות יוצאים ונכנסים באפה ופיה, רגליה הארוכות מוטלות ללא ניע,והיא מתה נושמת .
חודשים ישבתי שם, דברתי אליה, שרתי, ספרתי לה עלי, על החלומות שלי, על החיים החדשים שבניתי לי, על גברים, ואהבות וחיים במדבר, על איך לא פסקתי לרקוד בדרכי, על תיראפיה בתנועה והחלומות שלי לנסוע ללמוד באמריקה. דברתי אליה, רציתי שתחזור אלי.
באתי שזופה בקיץ, עטופה בצעיפים בחורף, ודברתי אליה,כל הזמן דברתי אליה.
עיסיתי לה את הרגליים שהפכו דקות דקות, התפללתי בלב.
אמא שלה התפללה לידי, רבנים ומלחשים באו ויצאו, מטמינים קמעות מתחת לכריות, משלשלים מזומנים לכיס.
מאדאם ארכיפובה, היתה שם פעמיים בלבד.
ראיתי אותה צועדת זקופה כמו בלעה את אותו מקל שאיתו היתה מכה אותנו ברגלים, שיערה משוך לאחור,עדיין שחור, והיא מעיפה מבט בתלמידתה המחוננת השוכבת ללא ניע, מנענעת בראשה הזקוף,פניה חתומים,לא מוציאה הגה,מבינה היטב, ששום פרימה בלרינה לא שוכבת כאן במיטה.
לפני שיצאה, העיפה בי מבט ואמרה, את נראית טוב, רק להוריד חמישה קילו, זה מה שאת צריכה, תמיד אמרתי, אין לך דיסציפלינה.
ואני חשבתי לעצמי, פאק יו, מאדאם ארכיפובה, אין לך גרם של נשמה .
בסוף החורף, יסמין פקחה את העינים.
אמא שלה קראה לי.
כבר לא היה זכר לחברתי היפה. הברבור השחור שהיתה, הפך לילדה קטנה חיוורת ונזקקת, מוטלת חסרת אונים בכסא גלגלים, מבטה בוהה, והיא נושמת מחוסרת חיות, סובלת מפגור שכלי קל, כמו שאמר הרופא.
לא יכולתי לשאת את המראה הזה.
באתי לעוד כמה בקורים, ונעלמתי.
פשוט, ברחתי.
הייתי צעירה, מלאת חיים וחלומות, רציתי להנות.
תמיד ברגע מסויים מאוד, היא היתה נכנסת לי למחשבה, עם הטייץ הורודים, הטוטו,רשת השיער, והעיניים היפהפיות ההן. היא היתה באה אלי לתוך הזכרון, להרף עין, באיזה פירואט מרהיב,הנפת זרועות, וחיוך של הכל אפשרי, ונעלמת.
אני הייתי מפסיקה כל תנועה, נעצרת, כמו מנסה לתפוס את הרגע, וממשיכה בחיי.
השנים עברו. כבר היתה לי משפחה משלי.
יסמין נשארה לחיות עם הוריה, שעברו לבית אחר,כזה בו תוכל לעלות ולרדת עם כסא הגלגלים שלה, נתמכת על ידי אמא שלה, שטיפלה בה כמו בתינוקת.
הייתי מתעניינת בזהירות ובעקיפין, בשלומה, תמיד מרגישה אשמה.אף פעם לא באתי.
פעם, שמעתי שחיתנו אותה בשידוך עם גבר צעיר, גם הוא סובל מפיגור קל, שמעתי אפילו שנולד להם ילד, שהיא כבר הולכת בצליעה.
לא ידעתי אם לשמח בשבילה, אם להצטער.
אחר כך שמעתי שהיא גם התגרשה.
אמא שלה מגדלת אותה ואת הילד.
השכנות, אלא שעוד בחיים, סיפרו, שראו אותה, את האמא, והיא תמיד מחייכת.
ואז, ראיתי את הסרט “דבר אליה”, של אלמודובר.
עוד שנה עברה עד שהבנתילמה הסרט מכאיב לי כל כך, ממגנט אותי.
נפלאות הן ההדחקות.
את הריקוד האחרון בסצנה המסיימת את הסרט, פיענחתי על מרכיביו, כמו את הסרט כולו, פריים פריים.
למדתי לרקוד אותו. שיר הלל לאמנות המחול,למוסיקה, לחופש הביטוי,למסירות, לזוגיות,לדיסציפלינה גם.
וחזרתי, ושיחזרתי, ושיננתי את הפואנטות, את החלום הזה של המחול, של התנועה, של המסירות, של כל מה שחשבתי שהיו אולי המרכיבים של החלומות הלא ממומשים שלי.
ואז זה הכה בי, תחושת האשם,
על כך שזכיתי, והמשכתי לרקוד את חיי הלאה, והיא, נשארה נשכחת מאחור מבלי שבאתי פעם אחת נוספת, לדבר אליה, וכבר עברו שלושים שנה.
שוב התחיל החופש הגדול,
אולי יש איזו ילדה עם חלומות של בלרינה שמכינה לעצמה סנדלים מקרטון, ובסוף הקיץ תדע אפילו לעשות פירואט,
היום ה22 לחודש יוני, אני זוכרת היטב, שזה יום ההולדת שלך,ולא הצלחתי לחייג אפילו.